הלכה יומית

נאמר: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה" ודרשו חכמים: "אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש". כלומר, איסור השתחוויה על רצפת אבן הינו משום כבוד המקדש, שרק במקדש משתחווים בצורה כזו. ולכן בימים הנוראים בבית-הכנסת כורעים באמצעות דבר המפסיק בין האדם לריצוף האבן. ויש שנימקו איסור זה כהרחקה מהתנהגות עובדי עבודה זרה, שלא ייראה כהולך בדרכם. ודנו הפוסקים האחרונים אודות התעמלות על הרצפה, כגון ב'שכיבות סמיכה', או שמחפש חפץ מתחת למיטה האם צריכים לחוש שלא לשכב בפישוט ידיים ורגליים מפני מראית העין, אך יש שכתבו שכיוון שאינו עושה זאת בדרך תפלה אין לחשוש לכך.

כחלק מכבוד הזכרת שם-שמיים, קבעו חכמים שכשם שאסור לקרוא קריאת שמע כנגד דבר מטונף, כך אסור לקרוא כנגד בית- הכסא. ונפסק להלכה שכשפניו אל בית-הכסא אסור לו לקרוא ק"ש "כמלוא עיניו", כלומר, כל עוד ורואה את בית-הכסא, וכשאחוריו אל בית הכסא צריך להרחיק ד' אמות. רבו הפוסקים הסוברים, שאפילו קירות ודלתות בית-הכסא, נחשבות כחלק מבית-הכסא ואסור לקרוא קריאת שמע כנגדן. ולגבי בתי השימוש בימינו יש שכתבו להקל, ובפרט כאשר הקירות משמשים את הבית. אלא שיש שכתבו שכיוון שגם כיום ייתכן שאינם נקיים, ראוי להחמיר שלא להזכיר דבר שבקדושה כנגדן, עד שיפנה פניו מהן ויתרחק ד' אמות, אך מדעת אדמוה"ז משמע להקל בכך.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצא חפצך ודבר דבר", ולמדו חכמים שאסור לעסוק בחפצי חול ביום השבת, ובכלל זה אסרו מקח-וממכר בשבת, שמא יבוא תוך כדי מסחר לידי איסור כתיבה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות מכונות אוטומטיות למכירת משקאות ומאכלים, האם בעליהן מחויב למנוע את השימוש בהן בשבת, משום איסור "מסחר" בשבת. ולמעשה התירו הפוסקים להשאירן פועלות בשבת, בתנאי שהמכונה אינה עומדת ברשותו הפרטית; כמו-כן בעל המכונה יתנה בערב-שבת שהחפץ מכור כבר מערב-שבת, ושאינו מעוניין לקנות את הכסף עד מוצאי שבת. אלא שבמקום שרוב הקונים הם יהודים העלולים לרכוש בשבת ר"ל, עליו להפסיק את פעולת המכונה בערב-שבת, שלא לסייע בידם לחלל שבת.

ההלכה הקודמת דנה אודות מסחר האסור בשבת. בדורנו הרחיבו הפוסקים את הדיון אודות מי שבבעלותו חנות אינטרנטית, באמצעותה ניתן לרכוש מוצרים על סמך כרטיסי האשראי – האם עליו לסגור את האתר בשבת. יש מן הפוסקים הסוברים שהדבר אסור, משום שקניה באמצעות כרטיס אשראי חלה מדין "סיטומתא", כלומר נוהג הסכם מסחרי המקובל בעולם, המוכר אף מדיני התורה, ולכן המכירה נזקפת לבעל החנות בשבת. אולם יש שדחו זאת, וסברו שהיות והמוכר גובה באשראי רק לאחר שבדק שאכן המוצר במלאי, וזה נעשה לאחר שבת, אין זה כמסחר בשבת מצד המוכר, אלא שלמעשה גינו הפוסקים את הנהגה זו, והורו שיש לסגור את האתר בשבת.

נאמר בגמרא: "הנכנס לישן על מטתו אומר .. ברוך המפיל חבלי שינה". וברכה זו נקבעה כהודאה לה' על השינה "מפני שהיא מצרכי בני אדם", ונותנת כוחות לאדם. ודנו הפוסקים כיצד ניתן לברך את הברכה לאור החשש שמא לא יירדם וברכתו תהיה לבטלה, אלא שלמעשה ברכה זו נתקנה כשבח לה' על מנהגו של עולם כמו ברכת הנותן לשכוי בינה, שאפילו לא שמע קול תרנגול מברך אותה, ולכן אפילו אם לא יישן אין ברכתו לבטלה. כיוון שברכה זו נתקנה על השינה, לכן לאחר ברכת "המפיל" אין לדבר. וכתבו האחרונים, שבדיעבד גם מי שדיבר לאחר ברכת המפיל – לא הייתה ברכתו לבטלה.

נאמר "כל נדיב לב", ודרשו חכמים – ללמד על נדרים "שגמר בלבו". כלומר, התחייב במחשבתו לקיים מבלי להוציא בשפתיו את נדרו. ויש מן הראשונים שהגבילו זאת רק על נדרי קדשים, שכן עיקרון זה נאמר על קדשים, ולעומתם יש מן הראשונים שכתבו, שאף נדרי צדקה תקפים כשנדרם במחשבתו. להלכה הביא אדמו"ר הזקן את הדעה המחמירה, לפיה על האדם לכבד נדרי צדקה שעושה בלבו שנחשבים כנדר. אלא שכתבו הפוסקים, שהלכה זו אמורה כשהאדם הגיע להחלטה גמורה לתת את הכסף לצדקה. אולם כשחושב על האפשרות של תרומה, ולא הגיע להחלטה ברורה, אין הנדר חל בכך.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, ברכת "המפיל" נתקנה כשבח והודאה לה'. ודנו הפוסקים אודות מי שקם באמצע הלילה, לא על מנת ללכת לבית הכיסא וכדו', אלא קימה של ממש, לקריאה וכדו' ובדעתו לחזור ולישון, האם עליו לשוב ולברך. למעשה, עם הקימה לאחר נטילת ידיים מהמים הסמוכים למיטה, יאמר "אלוקי, נשמה שנתת", ללא שם ה' בחתימתה אלא יאמר: "ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים". ולפני שחוזר לישון יאמר "המפיל", ללא הזכרת שם ה' בפתיחתה, אלא יאמר "ברוך המפיל חבלי שינה" ובחתימת הברכה לא יזכיר שם ה' ויאמר "ברוך המאיר לעולם כולו בכבודו", וכשיקום בבוקר, יאמר ברכת "אלוקי, נשמה" עם שם ה'. ויכול אף בפעם הראשונה לברך "אלקי, נשמה" ובפעם השנייה יברך ללא שם ומלכות.

על דיני קדשים אמרו חכמים: "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט". כלומר, עצם האמירה בלבד שאדם נודר, נחשב כאילו נמסר הנדבה להקדש. ודנו הפוסקים האם עיקרון זה נאמר אף לעניין נדרי צדקה. לדעת הרמ"א דין זה נאמר דווקא לעניין נדרי קדשים, ולא לעניין צדקה. אולם, יש שכתבו להחמיר כדעות הסוברות שאף בצדקה קיים דין זה. אלא שדנו הפוסקים לדעת המחמירים, האם כל האמור הוא רק בהתחייבות שהוציא בפיו, ולא בנדרים החלים במחשבה, שכן, מחשבת הלב יכולה ליצור חיוב של צדקה, אך אינה יכולה להעביר את הכסף לרשות אחרת. או שמא עליו בכל זאת לקיים את נדרו.

נאמר: "הנה זה עומד אחר כתלנו", ודרשו חכמים: "אחר כותל מערבי של בית המקדש .. שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם". קיימות גישות שונות אודות מעמדו של הכותל המערבי, שכונה במדרש כ"כותל של בית המקדש". ולמעשה מקובל ליחסו להר הבית, ולכן מדורי דורות נהגו להתפלל ע"י הכותל מבלי לחשוש לבעיות של טומאה. ונחלקו הפוסקים אודות תחיבת ידיים בין אבני הכותל, יש שחששו ואסרו זאת משום שאנו מוחזקים כטמאים, ואף "ביאה במקצת", כלומר, כניסה כלשהי לגבולות הר הבית בטומאה אסורה ויש שהקלו בכך. ולמעשה יצוין כי בעת ביקור כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ בכותל המערבי, בקיץ תרפ"ט – נשק לאבני הכותל, וכן הורה הרבי לשלוחים להניח פתקאות באבני הכותל.

נאמר: "ייראוך עם שמש", ודרשו חכמים שמצווה להתחיל את תפלת שמונה-עשרה אחר הנץ החמה. על-אף שמעיקר הדין זמן תפילת שחרית מתחיל מעלות-השחר, ומי שהתפלל משעה זו יצא ידי-חובתו, עם זאת, לכתחילה מצווה להתפלל רק לאחר הנץ החמה. ובשעת הדחק, כגון, היוצא לדרך ולא יוכל להתפלל אחר כך, יתפלל לאחר עלות-השחר. ודנו הפוסקים האם תפילה בציבור עדיפה מתפילה לאחר הנץ; יש שכתבו שתפילה בציבור עדיפה, אולם אם על-ידי הדחייה עלול היחיד לאחר את תפילתו או לשכוח אותה, יתפלל בציבור אף אם זה קודם הנץ. ויש שהעדיפו תפילה לאחר הנץ, אלא שישמע את המניין ויתפלל אח"כ לאחר הנץ ביחידות, וכך משמע מאדמוה"ז שיש תמיד להעדיף תפלה בזמנה ולא לפניה.

אסרו חכמים אכילת בשר ושתיית יין בסעודה המפסקת של תשעה-באב. מפני שהינם משמחים, וכן משום שרוצים לסמל את בשר הזבחים וניסוך היין שבטלו מן המזבח. ואמרו חכמים שמן הדין היה ראוי לאסור בשר ויין עד שייבנה המקדש, אלא שאין הציבור יכולים לעמוד בזה, ולכן אסרו זאת רק בערב תשעה-באב כאבלות על החורבן. אלא שאנו נוהגים כיום להחמיר ולאסור בשר ויין בכל "תשעת הימים" עד חצות יום י' באב. ולגבי שתיית יין בהבדלה, כתבו הפוסקים שנותנים לתינוק שהגיע לחינוך בענייני ברכות, אך עדיין אינו יודע שטעם איסור שתיית היין הוא מפני שבטלו נסכי הקרבנות. אם אין תינוק כזה, ישתה המבדיל בעצמו.

אמרו חכמים: "כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה". כלומר, האוכל מאכל עיקרי ומאכל משני, עליו לברך רק על המאכל העיקרי את הברכה המתאימה לו, ובכך פוטר את המאכל המשני מברכה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות ברכת הגלידה המוגשת בגביע וופל, האם עליו לברך "שהכל" משום שהגלידה היא העיקר, או "מזונות" כברכת הגביע. ולמעשה יש לחלק בין סוגי הגביעים ומטרתם, גביע שאינו ממותק הנמכר בנפרד מהגלידה, מטרתו בדרך כלל רק להחזיק את הגלידה, אין מברכים עליו אלא נפטר בברכת "שהכל" של הגלידה. אולם גביעים ממותקים, הנמכרים יחד עם הגלידה שבתוכם, נחשבים כעיקר ומברכים רק עליהם "מזונות".