הלכה יומית

מלאכת הבורר היא אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן, מכך למדו חכמים שהפרדת דבר לא רצוי מהמאכל או כל דבר אחר, נחשבת למלאכה האסורה בשבת. אולם בשלשה תנאים ניתן להפריד בשבת מבלי לעבור על איסור בורר: שיהיה זה לצורך שימוש מידי ולא לאחר זמן, וכן מתר להפריד רק אוכל מתוך פסולת ולא להיפך, ובתנאי שיהיה זה ללא כלי המיועד לברירה. וכתבו הפוסקים שקילוף פירות וירקות מותרים בשבת משום שזוהי דרך אכילתם. אלא שאסור לקלף במקלף משום שזהו בורר בכלי, לכן, קליפה שלא רגילים לאכול אותה ביחד עם הירק או הפרי אסור לקלפה באמצעות מקלף אלא בסכין; ויש מן הפוסקים שכתבו שאסור להשתמש במקלף בשבת.

אמרו חכמים: "ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע". כלומר, כשמוציא ידי-חובה את חברו במצווה או בברכתה, חייב המשמיע לכוון להוציא ידי-חובה, ואף השומע חייב לכוון לצאת ידי חובה, וכן חייב לשמוע את כל הברכה מתחילתה ועד סופה, ולא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", שלא יהיה "הפסק", ורק יענה "אמן", ובדיעבד, גם כשלא ענה "אמן" יצא ידי חובה. והסתפקו הפוסקים האם הכוונה מעכבת במצוות דרבנן, ופוסק אדמוה"ז שיש לחוש וליזהר שלא להיכנס לספק. ולכן ואם לא התכוונו לצאת ולהוציא ידי-חובה בקידוש שהוא דרבנן, יש ספק האם יצא, ואם יקדש הרי זהו חשש ברכה לבטלה, ולכן מוטב שישמע שוב קידוש מאחר.

מסופר בגמרא שהיו שהקפידו שביום שאכלו בשר לא אכלו כלל מאכלי-חלב, ולעומתם היו שהקפידו שרק באותה הסעודה שאכלו בה בשר נמנעו מחלב ומוצריו, אך בסעודה שלאחריה כבר אכלו מאכלי-חלב. ולמעשה, כך נפסק להלכה, שאין לאכול בשר וחלב באותה הסעודה, וגם כשעברו שעות רבות יש לסיים תחלה את הסעודה ולברך. אך לאחר שסיימו את סעודת הבשר ועבר הזמן שבו ממתינים בין ארוחה לארוחה מותר לאכול חלבי. ונחלקו הראשונים בשיעור זמן זה, וכתבו ראשונים רבים שהוא 6 שעות וכך נהוג כיום למעשה. אלא ששיעור זמן ההמתנה נחשב מסיום אכילת הבשר בפועל, גם אם חלף עוד זמן עד שסיימו לחלוטין את הסעודה וברכו.

מסופר בגמרא שכשראה נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה שהעם מזלזלים בשבת, עשה סייג וגזר שלא יטלטלו כלים בשבת, וטעמים שונים נתנו הראשונים לגזירה, יש שכתבו שזו הייתה "כדי לגדור-גדר להחמיר באיסורי שבת". ויש שכתבו שהכוונה בגזירה זו הייתה שלא יבוא אדם לטלטל כלים כל היום ממקום-למקום, ונמצא שלא נח בשבת. וכן שלא יטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, ויבוא לעשות בהם מלאכה. זאת ועוד, בכדי שהשביתה בשבת תהיה ניכרת גם עבור מי שמובטל ממלאכה כל השבוע. ויש שהוסיפו ונמקו את הגזירה שטעמה שלא יבוא אדם להוציא כלים מרשות-לרשות בשבת. אלא שעם הזמן התירו חכמים טלטול סוגי כלים שונים במצבים מסוימים, כפי שיפורט בהלכה הבאה אי"ה.

אמרו חכמים: "אכל בשר אסור לאכול גבינה". ונחלקו הראשונים בטעם ההמתנה בין אכילת הבשר למוצרי החלב, יש מן הראשונים שסברו שעטם ההמתנה הוא מפני הבשר שנותר בין השיניים, שלא יבוא לאכול את מאכלי החלב כשהבשר בין שיניו. לעומתם יש שסברו שטעם ההמתנה הוא משום שלאחר האכילה נמשך טעם מן הקיבה. למעשה אנו מחמירים כשתי השיטות וממתינים 6 שעות גם אם רק לעס מבלי לבלוע, וכן ממתינים גם אם רק בלע מבלי ללעוס. אך מי שרק טעם מבלי ללעוס ומיד אחר כך פלט את מה שבפיו מבלי לבלוע כלל, אינו צריך להמתין 6 שעות קודם אכילת מאכלי החלב.

בספירת העומר נאמר "תמימות", ויש הסוברים שאם לא ספר בחלק מהימים כראוי, אינו יכול להמשיך לספור כהלכה. מכך התעורר דיון לגבי קטן שנעשה "בר-מצווה" בימי הספירה, האם ימשיך לספור בברכה, שהרי הימים שספר תחלה לא היו באותה דרגת חיוב, וחסר לו כעת ב"תמימות". ולמעשה, רוב הפוסקים סוברים שימשיך לברך. והטעם לכך כיוון שגם מתחילה ספר את הימים על פי התורה, לכן הימים הקודמים נחשבים לו כ"תמימות". ומטעם זה כשיבוא משיח באמצע הספירה, אף שאז החיוב לספור יהיה מדאורייתא נמשיך לספור בברכה למרות שכיום ספירת העומר היא מדרבנן.

מטעמי שמירה מן המזיקים, הזהירו חכמים ואמרו: "אסור לישן בבית יחידי", ויש מן האחרונים שהביאו זאת להלכה וכתבו שאף כיום שהחשש מפני המזיקים אינו מצוי כל כך, עדיין אין לישון יחידי בבית. אלא שלמעשה כותב אדמוה"ז שההקפדה על האיסר לישון בבית יחידי תקף רק במקרה שהבית חשוך, אולם אם הבית מואר ואפילו מאור קלוש, יכול לישן בו ואפילו לכתחילה. ודנו הפוסקים האחרונים לגבי שינת אדם יחיד בחדר, האם עליו לחשוש, ולמעשה כתבו כמה פוסקים שאין לחשוש ללון יחידי בחדר.

נאמר: "זכור את יום השבת'", ונאמר "שמור את יום השבת" ודרשו חכמים שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וכיוון שהנשים מוזהרות להישמר מעשיית מלאכה בשבת, הרי הן מוזהרות גם בזכירתו, בקידוש היום. וביארו הראשונים שחיוב קידוש בשבת הוא מן התורה, אלא שכתבו הפוסקים האחרונים, שכבר בתפלה בה מזכירים קדושת השבת יוצאים ידי חובה דאורייתא, ואילו הקידוש שעל הכוס לאחר שהתפלל הנו מדרבנן. כתבו האחרונים שאף שאשה שלא התפללה בליל שבת חיובה מדאורייתא, ואילו הבעל המוציא ידי חובת קידוש לאחר תפלת ערבית, חיובו הוא מדרבנן, יכולה היא לצאת יד"ח בקידוש הבעל, ובפרט שכבר הדליקה נרות והזכירה בכך את קדושת השבת.

קבעו חכמים: "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה", כלומר, בדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו. ומשום כך הרואה טלית ותפילין של חברו בבית הכנסת יכול להשתמש בהן באופן אקראי אך לא בקביעות. זאת כמובן בתנאי שישמור עליהן ויחזירם כפי שמצאם ולא יוציאם מהמקום בו הניחם בעליהם. אלא שכתבו הפוסקים, שכיוון כלל בהלכה שבמקום שאפשר לברר "אין סומכין על החזקה", לכן אף שחזקה היא שכל יהודי רוצה שייעשו מצוות בחפציו, עם זאת כאשר ניתן לפנות לבעליהם ולשאול אותו כדי לוודא שאכן הוא אמנם מוכן, עדיף לעשות זאת תחלה, ובפרט כיום שניתן ליצור קשר בקלות באמצעות הטלפון.

אף על פי שאמרו חכמים: "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה", שבדרך כלל יהודי מעוניין שיקיימו מצוות ע"י שימוש בחפציו, לגבי ספרים אין הדבר כן, משום שייתכן שבעליהם חושש שיקרעו, לכן נפסק שאין להשתמש בספרים פרטיים ללא רשות. ולמעשה מובא באחרונים לימוד זכות על המשתמשים בספרים פרטיים ללא רשות מבעליהם; שכן, בעבר ערכו הכספי של ספר היה רב, ואילו כיום כיוון שרכישת הספרים ובפרט סידורים וחומשים, אינה כרוכה בהוצאה מרובה הבעלים אינם מקפידים כל-כך, ואף מוכנים להשאירם במקום ציבורי, ולכן ניתן להקל. אך זאת בתנאי שהשימוש הינו אקראי ולא בקביעות, אלא-אם-כן הבעלים גילה דעתו במפורש שרצונו שישתמשו בהם.

נאמר "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית", וכתבו חלק מן הפוסקים שאף שנאמר "בני ישראל", גם האישה יכולה להטיל ציצית בטליתות, שהרי היא בכלל בני ישראל. ויש שחלקו, ולמדו מדברי הגמרא שאשה לגבי תפילין שאינה יכולה משום שאינה מחויבת בזה, ולפי שיטתם אף הקטן אינו יכול להטיל ציציות. ולמעשה הכריע אדמוה"ז שלכתחילה יש להקפיד ציצית שהוטלה ע"י קטן לא ילבשה הגדול, ולכן כתבו האחרונים שראוי שנער ה"בר-מצווה" לא יכין לעצמו את הטלית קטן לפני הגיעו לגיל "בר-מצווה", ובדיעבד ילד שהכין לעצמו את הטלית קטן קודם הגיעו לגיל זה ולבשה, יכול להמשיך וללבשה.

אחת מל"ט המלאכות שנעשו במשכן הינה מלאכת טוחן, שכן, היו צריכים לשחוק סממנים, בכדי להפיק מהם את הצבע ליריעות המשכן. מכך למדו חכמים, שהטחינה נחשבת למלאכה האסורה בשבת. חכמים עשו סייג וחששו אף מדברים העשויים להביא לידי ביצועה בשבת, ומשום-כך אסרו למי שאינו חולה, ליטול תרופות בשבת "שמא ישחוק סממנין". וכתבו האחרונים, שאף שכיום אין נהוג בדרך כלל להכין תרופות בבית, אלא לרכשם בבית המרקחת, עדיין גזירת חכמים בתוקפה עומדת; ולכן הנצרך ליטול תרופות עליו לקחתם סמוך לכניסת השבת ומיד בצאתה. עם זאת, במצבים מסוימים הקלו הפוסקים, בנטילת התרופות אף בשבת עצמה כפי שיתבאר בהלכה הבאה.