הלכה יומית

הנקרא לעלות לתורה אסור לו לסרב (אא"כ יש לו סיבה מוצדקת וחשובה), והזהירו חז"ל בחומרת הדבר, אולם באם יש לו סיבה לכך יכול לצאת קודם שיקראו לו (בין העליות) וישוב בתחלת הקריאה. הנכנס לבית הכנסת לפני שברך ברכת התורה, ומבחין שאוחז הקהל בקריאת התורה, עליו לברך תחלה ברכת התורה, כיוון שמטרתה היא למוד ולכן אינו יכול להאזין לקריאה ללא ברכת התורה, אך אם קראו לו לעלות לתורה יעלה לתורה ויכוון בברכת "אשר בחר בנו" שהיא ברכת התורה שלו, ואחר כך ישלים את יתר הברכות.

מי שקראו לו לעלות לתורה, עליו לעלות לבימת-הקריאה בדרך הקצרה ביותר משום כבוד הצבור שלא ימתינו לבואו, וכן משום כבוד התורה שממהר לקרות בה. אך לאחר הקריאה עליו לשוב למקומו בדרך הארוכה ביותר, כדי שלא יראה עליו הדבר כמשא. ואם שוות הן, יעלה מימין הבימה ויירד משמאל – כיוון שאין לחזור למקומו באותה הדרך שהגיע (ע"ד האמור "לא ישוב דרך השער אשר בא בו") -. ונהוג שימתין העולה על הבימה עד שיסיים העולה הבא את ברכתו, והעולה האחרון ימתין לסיום הקדיש.

נאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", ומכאן נהגו שהעולה אוחז בעמודי ספר-התורה. ומנהגנו שלפני הקריאה אוחז העולה ב'עצי החיים', ומראים לו את המקום שעומדים לקרוא בו ובסופו ונוגע בהם באמצעות טליתו או באבנט ספר התורה, נושק את הטלית במקום שנגעה בספר-התורה וסוגר את ספר-התורה, אחר-כך מפנה את פניו מעט ימינה, מברך 'ברכו' ו'אשר בחר בנו', וקורא בלחש עם הקורא בתורה (וגם מי שאינו יודע לקרוא, ואפילו מי שאינו רואה, חייב לומר את המילים עם הקורא); בגמר הקריאה נוגע שוב בטלית בסוף מקום הקריאה ואחר-כך בתחילתו, נושק את הטלית במקום שנגעה בספר-התורה, סוגר את ספר התורה, פונה ימינה ומברך 'אשר נתן לנו'.

העולה לתורה חייב לומר את 'ברכו את ה" והברכות בקול רם, שישמעו אותן לפחות תשעה אנשים מלבדו, אך המברך בקול נמוך יותר (אף שיש דעות שלא יצא ידי-חובתו, למעשה) אינו חוזר ומברך. בתחילת הברכה על העולה לחכות עד שיענו הציבור 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', ורק אז ימשיך בברכתו. כמו כן על הקורא להמתין עד שיענו כולם 'אמן' כדי להתחיל בקריאה, ויפסיק מעט בין אמירת 'אמן' לקריאה.

על אף שאין מפסיקים בין ברכת המפיל לשינה, מי שנזכר לאחר שברך המפיל שלא התפלל מעריב, יתפלל. וכן אם נזכר שעדיין לא קידש את הלבנה, וכגון שהוא הלילה האחרון ל'קידוש לבנה', או שמסופק הוא האם תיראה הלבנה בלילה אחר הכשר לברכה. וכן אם הופיעו ברקים ורעמים, או שהלך להתפנות והתחייב בברכת "אשר יצר", יברך את הברכות שהתחייב בהן, ויקרא שוב פרשה ראשונה של קריאת שמע לפני שיישן, אך לא יברך שוב את ברכת המפיל.

מי שנרדם בלילה ללא ברכת המפיל, ובאמצע הלילה התעורר ונזכר שלא ברך המפיל, אם בדעתו להמשיך לישן, יברך ברכת המפיל בשם ומלכות כל עוד לא עלה עמוד השחר. וכיוון שישן תחלה לכן עליו ליטול ידיו קודם הברכה, ויכין את עצמו שיברך את הברכה כראוי.

ברכת המפיל נתקנה על שנת הקבע של הלילה, אבל אם הולך לנוח מעט בערב שנת ארעי, ובדעתו לקום ולהמשיך בעיסוקיו ומתכנן שישן את שנתו הקבועה רק בהמשך הלילה, אינו מברך המפיל לפני שנתו הארעית הראשונה. וכתבו הפוסקים אודות הנוסעים נסיעות ארוכות במשך שעות הלילה, וכגון הנוסעים בטיסת לילה ומתכננים לישן בה את שנת הלילה, אם משערים הם ששנתם תהייה רצופה למשך חצי שעה לפחות, יברכו ברכת המפיל בשם ומלכות, אולם אם הנם מסופקים בכך, יברכו ברכת המפיל ללא שם ומלכות, אך את יתר קריאת שמע ניתן לומר בשלמותה.

הישן ביום אינו מברך ברכת המפיל ואפילו כאשר ישן הוא שנת קבע. כמו כן ההולך לישן את שנת הלילה מבעוד יום אף שהוא סמוך לחשיכה, יקרא את סדר קריאת-שמע שעל-המטה, אך לא יזכיר "שם-ומלכות" בברכת המפיל קודם הלילה ואפילו אם כל שנתו תהיה לאחר שירד הלילה, כיוון שעדיין הוא יום. וכן ההולך לישן בסמיכות לעלות השחר ויודע שעד שיירדם יעלה עמוד השחר, יקרא קשעהמ"ט ויברך המפיל ללא שם ומלכות.

אמרו חכמים: "הנכנס לישן על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע, ואומר: ברוך המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי . . ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו'". וביארו הפוסקים שכשם שתקנו ברכה על כל הנהגת האדם והעולם, כך תקנו את ברכת "המפיל" הנחשבת כברכת הודאה לה' על השינה והכוחות החדשים שמעניקה, ואף נשים נוהגות לברכה. וכתבו הפוסקים שאף מי שלא הצליח לישן, אין זו ברכה לבטלה כיוון שההודאה שאמר בברכה זו היא כשבח לה' על הנהגת העולם; אלא שמלכתחילה תקנו חכמים ברכה זו למי שמתכוון לישן, אך מי שאינו מתכונן לישן באותו לילה, יקרא ק"ש שעל המטה ולא יזכיר שם ומלכות בברכת "המפיל".

נחלקו הפוסקים האם דינה של ברכת המפיל נחשבת כברכת השבח על מנהגו של עולם, או שדינה ממש כברכת הנהנין שאין מפסיקים בה בין הברכה להנאה, וממילא אף אין להפסיק בין ברכת המפיל לבין השינה. ולמעשה הכריעו פוסקים רבים שאין דינה כברכת הנהנין, ואף על פי כן למעשה מקפידים שלא להפסיק בין הברכה לשינה, ואין מדברים ולא אוכלים או שותים לאחר ברכת המפיל. מסיבה זו, אף שאת קריאת שמע נהוג לומר בעמידה כשלבושים במעיל וכובע, והנשואים אף בחגירת אבנט; עם זאת, את ברכת המפיל יש להקפיד לברך על המיטה ובסמיכות לשינה ממש. ומי שאכל לאחר קריאת שמע יקרא שוב את הפרשה הראשונה של קריאת שמע קודם ברכת המפיל.

על הפסוק: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", דרשו חז"ל שבפסוק זה מרומזות מצוות מהותיות עליהן בייחוד גזר המן-הרשע, ובמפלתו יכלו היהודים לקיימן ללא חשש. אחת ממצוות אלו היא מצוות המילה, "ששון זו מילה" כאמור "שש אנכי על אמרתך". וכן אמרו חכמים "כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה . . עדיין עושין אותה בשמחה". ועל-כן נוהגים שכאשר התפלה מתקיימת בנוכחותו של אבי-הבן, או הסנדק או המוהל אין אומרים "תחנון" בשחרית ובמנחה שקודם הברית. וכן בבית-הכנסת שבו תיערך הברית באותו היום, אין אומרים "תחנון" בתפלות שקודם הברית. וכשהברית חלה בתענית-ציבור אין אומרים תחנון (שלפני הסליחות) ו"אבינו-מלכנו", אך אומרים 'סליחות'.

אמרו חכמים: "טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים, שחרית מתפלל במנחה שתים", כלומר, מי ששכח ולא התפלל תפילת שמונה-עשרה ועבר זמנה, צריך להתפלל לאחר תפילת שמונה-עשרה הבאה תפילה לתשלומין. אם שכח ערבית, ישלים אותה בשחרית. ואם נגש להתפלל את התפילה שאחריה כשליח-ציבור, יוצא ידי חובת התשלומין בחזרתו את התפילה בקול רם (ויסיים בלחש את 'אלוקי נצור' וכו'). שכח בשחרית, ישלים במנחה. את תפילת ההשלמה צריך להתפלל סמוך לתפילה של אותה שעה. ואם שהה הרבה לאחריה, לא יוכל להתפלל עוד את תפילת התשלומין.