הלכה יומית

בגד רטוב, אסור לתלותו על מנת לייבשו מפני חשש מראית העין שיחשדו שמא כבסו בשבת, אך מותר לתלותו במקום הקבוע (כגון על הקולב או על המתלה); כמו כן אסור להניח בגד או מעיל רטוב (אפילו כאשר אינו רטוב מאד) סמוך לתנור חימום או להסקה (משום איסור בישול), אלא אם כן מניחו במרחק כך שוודאי לא יגיע לחום שהיד סולדת בו (כ-40 מעלות).

מותר ללכת על השלג, למרות שעל ידי כך מרסק את השלג. אך אין לדרוך בכוונה על השלג במטרה להמיסו כשנעליו רטובות. ואם יש אפשרות ללכת לא על השלג, טוב להחמיר שלא ללכת על השלג. מותר מעיקר הדין לפזר מלח על השלג, ובפרט באם מדובר במצב שאפשר להחליק, אך באם אין חשש החלקה יש להימנע מכך.

בגד שירד עליו שלג ועדיין לא נמס, מותר לנער ממנו את השלג בעדינות, רק כדי שיפלו חתיכות השלג. השלג אינו מוקצה, אך אסור לרסק שלג בידיים. וכן אסור לעשות כדורי שלג או צורות אחרות בשבת, ויש להזהיר את המשחקים במשחקים אלו בשבת שהדבר אסור.

חפצי מצווה לאחר מצוותם אף שאין בהם קדושה, אמרו חכמים: "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי" – שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת, ולכן טוב לקחת את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת, ויש אומרים, שיותר טוב לברך על שאר בשמים שעיקר ריחם בהם, מלברך על הדס יבש שאין בו אלא ריח קצת, וכן נוהגין. ומכל מקום, טוב להניח גם הדס אצל הבשמים ויריח בשניהם – ויעשה כדברי הכל.

אף שמן הדין יש לברך על הבשמים –על כל דבר ברכתו הראויה לו (פרי מאכל שריחו טוב – "אשר נתן ריח טוב בפירות"; מין עץ בשמים – "בורא עצי בשמים", ומין עשב – "בורא עשבי בשמים"), עם זאת למעשה נהוג לברך במוצאי-שבת "בורא מיני בשמים" על כל המינים – לפי שאין הכל בקיאים בברכות, על כן הנהיגו לברך ברכה שיוצאים בה על כל המינים.

מי שאין לו חוש ריח, כיוון שאינו נהנה מהריח לא יברך על הבשמים כשמבדיל. וגם אינו יכול לברך בשביל גדולים המריחים, אף שאינם יודעים לברך בעצמם – לפי שמי שאינו נהנה אינו יכול לברך עבור מי שנהנה. אבל יכול לברך, להוציא בני-ביתו הקטנים המריחים אם כבר הגיעו לחינוך ברכות, כדי לחנכם במצוות.

אף שבברכות הנהנין אין אדם פוטר את חבריו אלא אם היו קבועים יחד בישיבה, שונה הדבר בברכת הריח במוצאי שבת, שיכול האחד לפטור את חבריו גם שלא בקביעות ישיבה, כיוון שברכה זו אינה כברכת הנהנין ממש, אלא היא כעין חובה. ומי שהבדיל כבר לעצמו, וחוזר ומבדיל להוציא אחרים שאינם יודעים להבדיל בעצמם – לא יברך להם על הריח שיריחו הם, אלא צריך גם הוא להריח עמהם, בכדי שתהא ברכתו בשביל עצמו ולא בשבילם בלבד.

על פי האמור בצוואת אדמו"ר מהר"ש לבניו, בשבת יש ללמוד ב' שלישים חסידות ושליש אחד נגלה, ומאידך בקונטרס עץ-החיים כותב כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב: "ויום השבת-קודש קדוש יהיה כולו על עסקי דא"ח". בהקשר לשאלת ההנהגה הראויה לאור שתי ההוראות הנראות כסותרות מבאר הרבי שהוראת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ש"כולו על עסק דא"ח" היא בעיקר לתלמידי התמימים, וכן איננה שוללת את לימוד השיעורים הקבועים גם בנגלה, וכפי שראו לפועל את הנהגת רבותינו נשיאינו שלמדו את שיעוריהם הקבועים גם בנגלה אף בשבתות וימים טובים.

על אף שמקיים האב את מצוות "ושננתם לבניך" כששולח ילדיו ללמוד תורה, עם זאת כתבו הפוסקים שראוי שיקבע האב עתים ללמוד יחד עם בנו כפי כוחו של הילד, מעבר ללימודיו בתלמוד תורה או אצל ה'מלמד'. ונכון הדבר שיום השבת ינוצל ע"י האבות ללמוד עם הבנים, וכפי שמזכיר הרבי שנהוג שהאב בוחן את בניו על לימודיהם ביום השבת.

נאמר: "ויקהל משה", ודרשו חכמים: למה נאמר בפרשה זו 'ויקהל', שלא נאמר כן בכל התורה כולה? אמר הקב"ה למשה, רד ועשה לי קהילות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך להקהל קהילות בכל שבת, להכנס בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים. ומכאן למדו שצריך לקבוע מדרש בכל שבת, לדרוש את חוקי ה' ולהכניס יראת-שמים בלב השומעים. ובדורנו מעורר הרבי על חשיבות היציאה לבתי כנסיות ולהקהיל קהילות בשבת קודש כחלק בלתי נפרד מהפצת המעיינות חוצה.

כותב כ"ק אדה"ז שבשבת קודש בעלות המנחה יש לעסוק בהלכות שבת, כיוון שהלכות רבות לשבת, ובקלות יכול האדם להיכשל מחסרון ידיעה, ובפרט באיסורי מוקצה, וחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה. ומבאר הרבי שמזמנו של משה רבינו נקבע שיום השבת הוא היום בו מקהלים קהילות לדרוש בתורה, וכפי שמשה התחיל ללמד בצווי של שמירת השבת כיוון שזהו עניין שהזמן גרמא, ומאז נקבע בכל המקומות ובכל הזמנים שביום השבת מתקהלים כל בני ישראל ועוסקים בתורה בעניינים שהזמן גרמא החל מהלכות שבת, פרשת השבוע וענייני המועדים החלים בשבוע זה וכיוצא בזה, ופוסק אדה"ז כי בעת השיעור כולם יהיו נוכחים ואין להיעדר משמיעתו.

אמרו חכמים שבכל שבת באה נשמה יתירה, ועם צאת השבת מסתלקת. ובכדי להשיב את הנפש שהיא דואבת על הנשמה יתירה שהלכה, מיישבים ומשמחים אותה בריח טוב. ועל כן הנהיגו חכמים להריח בבשמים בכל מוצאי-שבת. אלא שאם אין לו בשמים – אינו צריך לחזר אחריהם כדרך שמחזרים אחר המצוות, הואיל ואינם אלא בשביל להשיב את הנפש.