הלכה יומית

מובא בגמרא שרב יהודה ברך שהחיינו "אקרא חדתא", כלומר כשהיה רואה דלעת חדשה. וכן נפסק להלכה שהרואה פרי חדש שהבשיל וניכר בו שמתחדש משנה לשנה או אפילו פעמיים בשנה, ונהנה בראייתו מברך "שהחיינו". ודנו הפוסקים אודות מיקומה של ברכת "שהחיינו". יש שכתבו שיברך לאחר הברכה קודם האכילה ואין הדבר מהווה הפסק בין הברכה לאכילה, כפי שלמדים מברכת "שהחיינו" על המצוות המתחדשות מזמן לזמן. אלא שלמעשה פוסק אדמוה"ז שיברך "שהחיינו" תחלה ואח"כ ברכת הפרי. ובטעם הדבר ביארו הפוסקים שברכת  "שהחיינו" תלויה מעיקר הדין בראייה ולא באכילה. וכיון שמתחייב בה מיד עם ראיית הפרי, יש לברך אותה תחילה, קודם לברכת האכילה.

נאמר בגמרא: "הביאו לפניהם פתיתין ושלמין .. ר' יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר" וכך אף נפסק להלכה כי יש לברך על השלם ואחרי הברכה יש לבצעו ולאכלו, ואין הדבר נחשב כ"הפסק" בין הברכה לאכילה כיוון שהחיתוך הינו צורך האכילה. אלא שלגבי פירות בהן ישנו חשש מפני נגיעות של חרקים, כותב אדמו"ר הזקן שיש לחוש "שמא התליע בתוכו או נרקב ונמצא בירך לבטלה" ומשום כך בפירות אלו כגון תמרים ודומיהן יש צורך לבצעם ולבדקם לפני תחלת הברכה. ומי שבכל זאת לא בדקם לפני הברכה, עליו לעשות זאת בין הברכה לאכילה.

אמרו חכמים: "חדשים לקטרת באו והפיסו", בבית המקדש היו נותנים לכהנים את הזכות להקטיר את הקטורת רק פעם אחת בחייהם, כדי לזכות כמה שיותר כהנים בסגולה זו. כיון שגם הסנדקאות נמשלה לקטורת כתבו הפוסקים “נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת”. כלומר יש לחלק את הסגולה בין כמה שיותר אנשים. אלא שבמקרים שונים יש שכתבו ניתן להקל בכך, שכן כתב הרמ"א "יש לאדם לחזר ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק". ומי שלא מצא סנדק העונה לדרישה זו אלא מי שכבר שימש כסנדק לאחד מבניו רשאי לקחתו כסנדק ואין כל חשש בכך, אולם את הרב מרא דאתרא ניתן לכבד לסנדקאות אפילו לכמה מבניו.

נאמר בגמרא: "עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט". כלומר, בין התקנות שתקנו חכמים לעשות זכר לחורבן בית המקדש, שבכל סעודה שעושה אדם, עליו לשייר דבר-מה שיהא היכר זכר לחורבן. ונפסק להלכה "העורך .. סעודה לאורחים, מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם". וכתבו הפוסקים שכיום אין נזהרים להקפיד על כך, משום שבזמניהם היה נהוג שמגישים את המנות לפי מספר הסועדים וכשמחסיר תבשיל או קערה שאמורים להיות בסעודה ניכר שהוא זכר לחורבן; אך כיום שכל אחד מביא כפי יכולתו והרגלו אין היכר בכך. ויש שהציעו להניח מקום פנוי ללא קערה ויכוון שהוא זכר לחורבן.

מסופר בגמרא שכשראו חכמים שהעם מזלזלים באיסור "מוקצה", עשו סייג וגזרו איסור מוקצה על כל הכלים, אף על אותם שמלאכתם להיתר, וכשראו שחזרו העם להיזהר ממוקצה, התירו כלי שמלאכתו להיתר, לצורך גופו, מקומו, ואף לצורך הכלי עצמו שלא יינזק. כלומר, לכל צורך שהוא, אך אסור לטלטלו בשבת ללא כל מטרה. וכתבו הפוסקים שכף האשפה המשמשת באופן המותר בשבת, נידונה ככלי שמלאכתו להיתר ולכן כאשר אוספים את הלכלוך אל הפח בעזרתה, אפילו שהלכלוך שבה הוא מאוס וממילא הוא "מוקצה", מותר לשוב ולהשתמש בה. כיוון שצריך להשתמש בכף לשימוש חוזר או מפני שהלכלוך הוא מטונף ומפאת כבוד האדם התירו חכמים להוציאו.

אמרו חכמים: “אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית". וכן נפסק להלכה. ויש שלמדו שדין זה הוא לא רק ממידת דרך ארץ, אלא אף מצד איסור גזל. אולם במה שהגיש בעל הבית לאורח משמע מדעת אדמוה"ז שהאורח קיבל בעלות עליו. ולגבי אורח במלון, שהנהלת המלון מחויבת לזון את האורח, כתבו הפוסקים שזכות כזאת הניתנת תמורת תשלום, ודאי יכול להעבירו לאחר, כפי שניתן ללמוד מדברי הגמרא שבעל הבית שהתחייב לזון את הפועל, הפועל רשאי לתת ממזונו לבנו, וכיוון שהנהלת המלון התחייבה לספק לו ארוחה יכול האורח להעביר זכות לאחרים, כל עוד שלא הותנה מפורשות אחרת.

נאמר בגמרא "אסור לגנוב דעת הבריות", כלומר לגרום לחבר לפרש דבר שאינו נכון, העלול לגרום לקבלת טובת הנאה כלשהי. מספר דוגמאות לכך הובאו בגמרא, ומהן – הפותח חבית יין בפני אורח, ונראה כאילו פותח במיוחד לכבודו, בשעה שהאמת הייתה שהיה צריך לפתוח את החבית לצורך אחר, והרי זה כגונב את דעת חברו משום שהאורח יחשוב שהמארח פתח חבית במיוחד עבורו, ובכך יכיר האורח טובה למארחו לחנם. משום כך, מי שהזדמן למקום בו מתקיים אירוע של מיודעיו ולא הגיע לשם במיוחד, עליו להודיע זאת לבעל השמחה, שלא יטרח הוא בשמחתו לחנם. אלא אם כן הוא מבין מעצמו שלא טרח להגיע במיוחד.

מסופר בגמרא שרצו לתקן לקרוא בין פרשיות קריאת שמע גם את עשרת הדברות, אך בטלו זאת "מפני תרעומת המינים", וחששו שהדבר יתפרש שיש הבדלי דרגות בין עשה"ד ליתר חלקי התורה חלילה, ויגרום לחלישות האמונה בתורה. והסתפקו הפוסקים אודות המנהג – להיעמד בעת קריאת עשה"ד. יש שהתנגדו לכך מהטעם האמור בגמרא, ולעומתם היו שאמרו שאין לחשוש ל"תרעומת המינים" מפני שכיום אינם מצויים, ואף צידדו לקיים מנהג זה שעניינו כבוד התורה. וכעין פשרה יש שהציעו לא להיעמד ממש לעשה"ד אלא כמה פסוקים לפניהם. למנהגנו עומדים בעשה"ד כשהפנים אל הס"ת, ויש המספרים שהרבי נעמד מספר פסוקים לפני עשה"ד, אך לעיתים נעמד רק בפסוק "וידבר אלקים".

נאמר "כבד את אביך ואת אמך", והסתפקו חז"ל "עד היכן כיבוד אב ואם", כשנשאל על כך האמורא רב עולא, הביא דוגמא מנכרי בשם דמא בן נתינה שהעדיף להפסיד הון רב ובלבד שלא לצער את אביו ולהעירו באמצע שנתו. והסתפקו הפוסקים האם מותר לבן להעיר את הוריו, כשיודע שההורים עצמם ישמחו בכך שיעירם. ולמעשה כתבו שכשיודע בוודאות שרצון ההורים בכך, מותר לבן להקיץ את הוריו, ולדוגמא כאשר יודע הבן שהפסד הממון יכאב להוריו יותר ממה שיעירם משנתם. וכשיש אחרים בבית שיכולים להעירם מבלי לגרום אי נעימות, כגון אח בבית רפואה שצריך לתת זריקות לאב הישן עדיף שהאח יקיצו.

אמרו חכמים: "הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו", כלומר הנודר שלא יאכל כיום שבו נפטר אביו נדרו נדר. ממשמעות דברי הגמרא שאת יום הפטירה היו מציינים כיום תענית. וכך אף נפסק להלכה בשלחן ערוך. וכתבו הפוסקים שמי שקשה עליו התענית – יפדה בממון ויחלקם לעניים. אלא שכבר פשט המנהג  מחמת חולשת הדורות להקל שלא להתענות ביום זה, וכותב הרבי שמנהגנו לסיים מסכת ביום היארצייט בכדי לחוש לדעת השלחן ערוך שיש להתענות, וכפי שמצינו בתענית בכורות שנדחית התענית מפני סיום מסכת כך גם בתענית היארצייט שבמקורה קלה מתענית בכורות יש לערוך סיום מסכת ובכך נפטרים מחיוב התענית.

נאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", הקדים הפסוק מאכל הבהמה למאכל האדם, דרשו חכמים "אסור לאדם שיטעום כלום עד שייתן מאכל לבהמתו", אולם בשתייה קודם האדם לבהמה כמ"ש "שתה, וגם לגמליך אשקה", ויש אף שהתירו אכילת ארעי לפני האכלת הבהמה. וכתבו הפוסקים שהאיסור לטעום קודם האכלת בעלי החיים שברשות האדם, הוא דווקא בחיות שאינן יודעות למצוא לעצמן מזון, כגון חיות המצויות בכלובים או דגי נוי הגדלים באקווריום וכדומה, אולם בחיות שמטבען הן משוטטות ויכולות למצוא מזון לעצמן – מעיקר הדין אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. אלא שממידת חסידות ראוי שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו.

נאמר בתורה: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך", וכשם שאדם מוזהר שלא לעשות מלאכה בשבת, כך מוזהר שבנו לא יעשה מלאכה עבורו. וצוו חז"ל: "קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן", וכן נפסק להלכה שקטן המכבה דליקה לדעת אביו – "צריך למחות בידו". חיוב זה הוא לא רק עבור הוריו, אלא על כל אדם: מלאכה אסורה כגון אור שכבה בשבת, ורוצה הקטן להדליקו בפני מבוגרים יש חיוב עליהם למחות בו גם אם לא הגיע לגיל חינוך, כיוון שכוונתו בעשייתו היא עבור הגדולים. ואם עושה זאת רק להנאתו כגון שמדליק ומכבה אור בחדר שלא נמצאים בו אנשים, אם הגיע לחינוך חיוב המחאה היא על הוריו.