הלכה יומית

צוו חכמים: "לא ילמד אדם רווק סופרים".. כלומר, שמי שאין לו אשה לא ילמד ילדים מפני אמותיהן שבאות לבית הספר, אך מי שיש לו אשה מותר. יש פוסקים שדייקו מכך שהזכירו חז"ל שהחשש הוא רק מצד האמהות ולא הזכירו חשש מפני התינוקות, שאין בעיה שיהיה מורה גבר לתלמידות. ויש שכתבו שכשהמורה הוא נשוי, מותר לו ללמד אף בנות גדולות, כמובן במקרה שאין בעיית ייחוד. למעשה כותב כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ: "בשום אופן אינני מסכים אשר מורה איש ילמוד עם הילדות". וכן הורה הרבי: "יש להעדיף אשה בתור מורה מאיש מורה, כי היראת שמים שלה היא יותר חזקה וההשפעה שלה יותר ניכרת בתלמידה".

כאמור בהלכה הקודמת שעל-אף שחז"ל לא חששו שמורה נשוי ילמד בנות, למעשה הזהיר כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ ואסר זאת, וכן הרבי כתב להעדיף אשה בתור מורה לבנות, מצד היראת שמים שלה שניכרת בתלמידה יותר. עם זאת יש שכתבו שכל האמור הוא במחנך כיתה, שמטבע הדברים אמור להתקשר עם תלמידיו ואין ראוי שיהיה מחנך איש לבנות. אולם במורה מקצועי למעשה מקובל שאברכים מוסרים שיעורים במוסדות לבנות, ובפרט לאור דברי הרבי, שאם הגבר מוצלח יותר יש להעדיפו על פני אשה לנאום בפני נשים, ואפילו אם זהו רק ספק אם הוא מוצלח יותר עדיין יש להעדיפו.

חכמים הזהירו כמה דברים שאין לאכלם משום סכנה ומהם: "האוכל שום קלוף ובצל קלוף .. שעבר עליהם הלילה". וכותב אדמו"ר הזקן שגם היום יש לחוש ולהיזהר בכך גם כאשר הם סגורים בתוך בגד או כלי. והדרך הנכונה לאחסנם כשהם קלופים – להשאיר את ה"שיער" שבראשם או מעט מקליפתם. ודנו הפוסקים האחרונים לגבי שימוש באבקת וגבישי שום, והרבה כתבו להקל בכך. אלא שיש שעדיין חששו לשיטת אדמוה"ז המחמיר כאמור, בבצל או שום קלופים שעבר עליהם הלילה. ולכן ההשגחות המהודרות מקפידים שיאפו או יבשלו את השום לפני עלות השחר של יום קילופם, ובכך השום יהיה מבושל.

אמרו חכמים: "גרף של רעי .. מותר להוציאן לאשפה". כלומר, הדין אומר שדברים המאוסים ביותר, כמו 'גרף של רעי' כלים מטונפים כמו כלים עם צואה ופסולת מאכלים, הם מוקצה מחמת גופו שהרי אינם ראויים לשימוש, ואסור להזיזם בשבת. עם זאת משום כבודו של האדם, התירו חכמים להוציאם בידו שבת מחוץ לבית (בתנאי שהוא בתוך החצר או כשיש עירוב לסומכים על עירוב בשבת). ולכן רק כשפח האשפה התמלא ונגרמת מכך אי נעימות, מותר לפנותו. כמו-כן דין זה אמור רק בתנאי שהם נמצאים במקום שבו הם מפריעים לאדם, אבל אם היו במקום שאינם מפריעים, אסור להזיזם כדין מוקצה.

בהלכה הקודמת התבאר, שלמרות שהאשפה היא 'מוקצה' התירו לפנותה בשבת מהבית, מפאת כבוד האדם. וכתבו הפוסקים שבמקרה שהניח לרגע את הפח בחוץ על-מנת לפתוח את הפח העירוני, תהיה לו בעיה לקחת את הפח בחזרה לביתו. שכן, כל ההיתר להוציא את הפח היה רק כשזה מפריע בבית, ואילו בחוץ על-יד פחי האשפה, לא בהכרח שזה מפריע לאנשים. ולכן יש להחזיק בידו את הפח כל הזמן ולא יניחו כלל, וכך יוכל להחזירו לביתו כל עוד והוא בידיו. וכשאין הדבר מתאפשר, התירו להניח מים בתוך הפח, וכך יטלטל דבר המותר והאסור יחדיו. ועל אף שבדרך-כלל נאסר הטלטול גם באופן זה, כאן התירו מפאת כבוד האדם.

אמרו חכמים "כל הכובש שכר שכיר עובר בה' ..ועשה". כלומר, חייב אדם לשלם את התשלום אותו הוא חייב לפועל, באותו יום בו סיים לתת את שירותיו, והזהירו חכמים כי המאחר שכר הפועל עובר על 5 לאוין: 'בל תעשוק', 'בל תגזול', 'בל תעשוק שכיר', 'בל תלין', 'לא תבוא עליו השמש'; ומבטל מצוות עשה של 'ביומו תתן שכרו'.זמן התשלום נקבע על פי סיום עבודתו – אם סיים את עבודתו ביום חייב לשלם ביום, ואם סיים בלילה חייב לשלם את שכרו במהלך הלילה, יצוין כי חובת התשלום חלה במידה והפועל הודיע שסיים את עבודתו, ובהלכה הבאה יתבארו פרטים נוספים אודות חיוב זה.

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ודנו הפוסקים לגבי רכישת ספרי קודש מכספי מעשרות. וכתבו שאם מניח את הספרים בביתו או במקום המיוחד לו בבית המדרש אין לקנותם מכספי מעשר. גם אם מציין שהספרים נרכשו לזיכוי הרבים, כיוון שהסיכוי שיבואו לביתו להשאיל ממנו ספרים הוא קלוש ובפרט כיום שהספרים מצויים. אך אם יפקיד אותם בבית כנסת או בספריית בית המדרש וירשום עליהם שנקנו מכספי מעשר, ושהם מותרים בשימוש לכל – הדבר מותר, וכתבו הפוסקים שיש בכך אף מצווה.

בהלכה הקודמת התבאר כי יש איסור חמור לאחר את שכר הפועל. אלא, שקבעו חז"ל שחיוב זה הוא רק כאשר הפועל תובע את תשלום שכרו בזמן, אולם כשהפועל אינו מקפיד, ומוכן לקבל את שכרו מאוחר יותר, אינו חייב לשלם מיד, אלא על פי הסיכום ביניהם. וכתבו הפוסקים שכשהפועל אינו תובע את שכרו מחמת בושה ולא מפני שמחל, עדיין תחול מצוות התורה גם כשאינו תובע. ויש להיזהר בכך בייחוד כאשר מביאים לבית צעירה כשמרטף (בייביסיטר) ייתכן ואי תביעתה הוא מחמת מבוכה ולכן ישנו חיוב להביא לה את שכרה בזמן, אלא אם כן יודעת מראש שההורים ישובו מאוחר ומתכננת לקחת מהם את שכרה למחרת.

נאמר "כי תצור אל עיר .. להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה", ודרשו חכמים מפסוק זה העוסק בהשחתת עצי פרי, מלמד שיש לאסור השחתת כל דבר שיש בו תועלת. אדמוה"ז אומר שדין זה נלמד בקל-וחומר – שכן, "אם הזהירה תורה על של נכרים שנלחמים עמהם קל וחומר לשל ישראל", יש להימנע אם כן מהשחתת כל דבר הראוי לשימוש. ודנו הפוסקים לגבי דברי מאכל הטובים לשימוש אך בפועל לא משתמשים בהם, וכתבו שלמעשה יש לטרוח ולמצוא כאלו שישתמשו בהם. אלא שאם אין הדבר מתאפשר, יכול לעשות זאת אם אינו ממש משחית בידיו, ע"י הנחה במקום הפקר עד שיילקח ע"י בעלי חיים או שיתקלקלו מעצמם.

אמרו חכמים: "מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה .. והוא שבאו פנים חדשות". וביארו הראשונים שכיוון שבביאתם של ה'פנים-חדשות' מרבים בשמחה לכבודם, יש לברך את הברכות בכל פעם שבאים 'פנים-חדשות'. ובשבת אין צורך ב'פנים חדשות' כאמור "מזמור שיר ליום השבת" ודרשו חז"ל: "אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן", ואף בסעודת היום אין צורך ב'פנים חדשות', שכבוד יום השבת גדול מכבוד הלילה. אולם בסעודה שלישית נחלקו הפוסקים האם יש צורך ב'פנים-חדשות' בכדי לומר שבע ברכות. ולדעת כמה פוסקים מי שהשתתף בשבע ברכות בערב, יכול להשתתף בשבע ברכות שיתקיים למחרת ביום 'כפנים-חדשות', אך למחרת בערב כבר לא יוכל משום שאין זה אותו היום.

נאמר "לא תעשה מלאכה", ודרשו חכמים: "מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי". כלומר, דווקא עשיית מלאכה אסרה התורה, אבל מלאכה הנעשית מאליה, למרות שהאדם גרם שתיעשה, הרי זה 'גרמא' ואין בזה איסור תורה. אולם חכמים אסרו זאת. והתירוה רק במקום צורך גדול, כמו למניעת שריפה, ע"י הנחת כלים עם מים סביב השריפה המים שבתוכם יזרמו ויכבו את האש. ודנו הפוסקים לגבי מי שבטעות התקרב לחיישני דלת וגרם לפתיחתה ובהליכתו יגרום לסגירתה. יש שכתבו שבמקום צער יכול ללכת שלא מתכוון לסגירתה, ולא אסרו "פסיק רישיה" (פעולה ודאית) ב"גרמא". אך יש שאסרו זאת, ולכתחילה אל יזוז ממקומו אלא ימתין עד שיגיע לשם גוי.

נאמר “הין צדק” ודרשו חכמים: “שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק”. ועוד אמרו: ”כל מי שנושא ונותן באמונה .. מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה”. כלומר, על האדם לעמוד בדיבורו. ונפסק להלכה: "מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה", כלומר, כאשר הבטיח מתנה סמלית שבאפשרותו להעניק – עליו לקיים הבטחתו כיוון שמקבל ההבטחה סמך בדעתו לקבל את המתנה. כיוון שהאיסור לחזור מדיבורו תלוי בסמיכות דעתו של המקבל. כתבו הפוסקים שכשההבטחה הייתה שלא בפני המקבל, אין איסור לחזור בו שהרי אם לא שמע את ההבטחה לא התכוון לקבלה. אולם דעת אדמוה"ז להחמיר אף בכך.