הלכה יומית

אודות כתב האשורי – הכתב בו כותבים ספר תורה, נחלקו התנאים, ולכמה מהם "בכתב זה ניתנה תורה לישראל". בכך באו לשלול ולחלוק על הדעות הסוברות כי התורה נתנה בכתב עברי. וכך עולה מפשטות לשון התלמוד במה מקומות. הרמב"ם אף הוסיף שמחמת קדושת אותיות אלו נמנעו מלהשתמש בו לדברי חולין ולכן ניתן למצוא במטבעות ובכתבים עתיקים כתבים אחרים, ולא הכתב האשורי. הרמ"א אף כתב, שאין להשתמש בכתב אשורי לדברי חולין, וכך אף הורה הרבי להימנע משימוש בכתב זה אם אין בו צורך בחינוך והוראה. וכתבו הפוסקים שאם עבר והשתמש בכתב זה לדברי חולין כמו הדפסת הזמנות, אין בהן חיוב גניזה אך אין לזורקו בבזיון.

בהלכה הקודמת התבאר שאין להשתמש בכתב אשורי לדברי חולין, אולם יש לציין כי אף בספרי קודש הורה הרבי להימנע מכך. בעקבות כך נשאל הרבי אודות הנהגתו בשנת תש"ז כאשר ערך את ספר התולדות של כ"ק אדמו"ר מוהר"ש והדפיס בו צילום ממגילת אדמו"ר מהר"ש, וביאר זאת הרבי בין היתר משום שהיה בכך הוראה לרבים באופן כתיבתה. מכך שאף לדברי קודש אין להשתמש בכתב זה ללא סיבה. כאמור בהלכה הקודמת, בעבר היו אף נמנעים מהדפסת דברי תורה בכלל בכתב מרובע, אלא רק בכתב המכונה "כתב רש"י", אולם כחלק ממגמתו של הרבי להנגשת לימוד תורת החסידות, הורה הרבי להשתמש בכתב מרובע בהדפסת הספרים, בכדי להקל על הלומדים.

נאמר במשנה: "על הרעמים .. ועל הברקים .. שכוחו וגבורתו מלא עולם". וביארו בגמרא שיש לברך אף "עושה מעשה בראשית", וכותב אדמוה"ז, שהמנהג לברך על הברק "עושה מעשה בראשית" ועל הרעם "שכחו וגבורתו", משום שהרעם מראה יותר כח וגבורה. ויש לברך מיד בתוך כדי דבור אפילו באמצע התפלה חוץ מפסוק ראשון של קריאת-שמע וברוך שם ותפילת שמו"ע. ואם נמצא הוא במקום שאינו נקי, אם יכול לצאת מיד למקום נקי ולברך בתוך כדי דיבור, חייב לעשות כן –כמובן שאם התחייב בנטילת ידיים אף ייטול ידיו קודם. ואם לא יספיק לעשות זאת בתוך כדי דבור יברך בלא שם ה' כשייצא.

בהלכה הקודמת התבאר שהמנהג לברך על הברק "עושה מעשה בראשית" ועל הרעם "שכחו וגבורתו", בטעם החלוקה לשתי ברכות מבאר אדמוה"ז, שזהו משום שהרבה פעמים הברקים והרעמים באים זה אחר זה מיד, ובמקום לברך פעמיים את אותה הברכה, עדיף לשבח את ה' ברוב תשבחות ולכן מברכים 2 ברכות שונות. וכתבו הפוסקים שאם אמנם רואה ברק ושומע רעם ביחד מברך רק ברכה אחת – "עושה מעשה בראשית". וכל זמן שלא התפזרו העננים נפטר על כל הברקים בברכה שברך בפעם הראשונה וכן על הרעמים, ולכן לא יברך שוב, אבל אם התפזרו העננים בין ברק לברק ובין רעם לרעם צריך לחזור ולברך עליהם.

לגבי מלאכה שעושה רעש גדול, נחלקו בגמרא ובפוסקים האם מותר להתחיל בה בערב שבת שתגמר בשבת. יש שאסרו זאת "מפני שמשמעת קול", והדבר עשוי לפגוע בכבוד השבת. ודנו הפוסקים אודות הפעלת שעון מעורר בערב שבת על-מנת שיקיץ בשבת,  יש שהשוו זאת לכל כלי המחולל רעש שיש בו משום פגיעה בכבוד השבת. אולם הדעה הרווחת בפוסקים שהדבר מותר, שכן אין הקול נשמע מיד לאחר ההפעלה, אלא רק לאחר זמן; מה גם שהובא בשלחן ערוך שמותר להפעיל מערב שבת שעון המצלצל בקול רעש, הואיל והכל יודעים ששעון זה הוא מוכן מאתמול. אלא שיש שכתבו שראוי לכוון שיהיה צלצול פשוט ולא מנגינה ושירה.

אמרו חכמים: "מלוה .. שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול .. וגורם קללה לעצמו". כלומר, יש חיוב להעמיד עדים בשעת ההלוואה, וכל המלווה ללא עדים הרי הוא עובר בלפני עיוור לא תתן מכשול, משום שהלוואה ללא תיעוד יכולה לגרום ללווה לכפור בחובו ולומר שלא קיבל הלוואה. ואף במקרה שהלווה הינו תלמיד חכם אין לסמוך על אמינותו, כי יתכן שישכח מחמת טרדת לימודו. ונפסק להלכה שלכתחילה ראוי לכתוב שטר בעת מתן המעות. אולם יש הסוברים כי הצ'ק בימינו הוא בדומה לשטר חוב, ולכן אם יש צ'ק ביטחון אין צורך בעדים. אך הטוב ביותר הוא כתיבת שטר והחתמת הלווה.

צוו חכמים: "לא ילמד אדם רווק סופרים".. כלומר, שמי שאין לו אשה לא ילמד ילדים מפני אמותיהן שבאות לבית הספר, אך מי שיש לו אשה מותר. יש פוסקים שדייקו מכך שהזכירו חז"ל שהחשש הוא רק מצד האמהות ולא הזכירו חשש מפני התינוקות, שאין בעיה שיהיה מורה גבר לתלמידות. ויש שכתבו שכשהמורה הוא נשוי, מותר לו ללמד אף בנות גדולות, כמובן במקרה שאין בעיית ייחוד. למעשה כותב כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ: "בשום אופן אינני מסכים אשר מורה איש ילמוד עם הילדות". וכן הורה הרבי: "יש להעדיף אשה בתור מורה מאיש מורה, כי היראת שמים שלה היא יותר חזקה וההשפעה שלה יותר ניכרת בתלמידה".

כאמור בהלכה הקודמת שעל-אף שחז"ל לא חששו שמורה נשוי ילמד בנות, למעשה הזהיר כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ ואסר זאת, וכן הרבי כתב להעדיף אשה בתור מורה לבנות, מצד היראת שמים שלה שניכרת בתלמידה יותר. עם זאת יש שכתבו שכל האמור הוא במחנך כיתה, שמטבע הדברים אמור להתקשר עם תלמידיו ואין ראוי שיהיה מחנך איש לבנות. אולם במורה מקצועי למעשה מקובל שאברכים מוסרים שיעורים במוסדות לבנות, ובפרט לאור דברי הרבי, שאם הגבר מוצלח יותר יש להעדיפו על פני אשה לנאום בפני נשים, ואפילו אם זהו רק ספק אם הוא מוצלח יותר עדיין יש להעדיפו.

חכמים הזהירו כמה דברים שאין לאכלם משום סכנה ומהם: "האוכל שום קלוף ובצל קלוף .. שעבר עליהם הלילה". וכותב אדמו"ר הזקן שגם היום יש לחוש ולהיזהר בכך גם כאשר הם סגורים בתוך בגד או כלי. והדרך הנכונה לאחסנם כשהם קלופים – להשאיר את ה"שיער" שבראשם או מעט מקליפתם. ודנו הפוסקים האחרונים לגבי שימוש באבקת וגבישי שום, והרבה כתבו להקל בכך. אלא שיש שעדיין חששו לשיטת אדמוה"ז המחמיר כאמור, בבצל או שום קלופים שעבר עליהם הלילה. ולכן ההשגחות המהודרות מקפידים שיאפו או יבשלו את השום לפני עלות השחר של יום קילופם, ובכך השום יהיה מבושל.

אמרו חכמים: "גרף של רעי .. מותר להוציאן לאשפה". כלומר, הדין אומר שדברים המאוסים ביותר, כמו 'גרף של רעי' כלים מטונפים כמו כלים עם צואה ופסולת מאכלים, הם מוקצה מחמת גופו שהרי אינם ראויים לשימוש, ואסור להזיזם בשבת. עם זאת משום כבודו של האדם, התירו חכמים להוציאם בידו שבת מחוץ לבית (בתנאי שהוא בתוך החצר או כשיש עירוב לסומכים על עירוב בשבת). ולכן רק כשפח האשפה התמלא ונגרמת מכך אי נעימות, מותר לפנותו. כמו-כן דין זה אמור רק בתנאי שהם נמצאים במקום שבו הם מפריעים לאדם, אבל אם היו במקום שאינם מפריעים, אסור להזיזם כדין מוקצה.

בהלכה הקודמת התבאר, שלמרות שהאשפה היא 'מוקצה' התירו לפנותה בשבת מהבית, מפאת כבוד האדם. וכתבו הפוסקים שבמקרה שהניח לרגע את הפח בחוץ על-מנת לפתוח את הפח העירוני, תהיה לו בעיה לקחת את הפח בחזרה לביתו. שכן, כל ההיתר להוציא את הפח היה רק כשזה מפריע בבית, ואילו בחוץ על-יד פחי האשפה, לא בהכרח שזה מפריע לאנשים. ולכן יש להחזיק בידו את הפח כל הזמן ולא יניחו כלל, וכך יוכל להחזירו לביתו כל עוד והוא בידיו. וכשאין הדבר מתאפשר, התירו להניח מים בתוך הפח, וכך יטלטל דבר המותר והאסור יחדיו. ועל אף שבדרך-כלל נאסר הטלטול גם באופן זה, כאן התירו מפאת כבוד האדם.

אמרו חכמים "כל הכובש שכר שכיר עובר בה' ..ועשה". כלומר, חייב אדם לשלם את התשלום אותו הוא חייב לפועל, באותו יום בו סיים לתת את שירותיו, והזהירו חכמים כי המאחר שכר הפועל עובר על 5 לאוין: 'בל תעשוק', 'בל תגזול', 'בל תעשוק שכיר', 'בל תלין', 'לא תבוא עליו השמש'; ומבטל מצוות עשה של 'ביומו תתן שכרו'.זמן התשלום נקבע על פי סיום עבודתו – אם סיים את עבודתו ביום חייב לשלם ביום, ואם סיים בלילה חייב לשלם את שכרו במהלך הלילה, יצוין כי חובת התשלום חלה במידה והפועל הודיע שסיים את עבודתו, ובהלכה הבאה יתבארו פרטים נוספים אודות חיוב זה.