הלכה יומית

חכמים אסרו שתיית "משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה .. בכלי מתכות" משום סכנה. והוסיף אדמו"ר הזקן וכתב בסוגריים שבשו"ע: "ואין צריך לומר מים עצמן". כלומר שאיסור זה, חל אף על מים רגילים ששהו לילה בכלי מתכת. ואכן בידי רבותינו נשיאנו השתמר מנהג זה ואף אנשי מעשה נהגו להחמיר בכך. אולם למעשה, מיישב הרבי את המנהג הרווח שלא להקפיד על כך, מכמה טעמים. ראשית הוספת אדמוה"ז באה בסוגריים כלומר ישנו ספק בדין זה. שנית, המיחמים מחוברים לחשמל וכלי מחובר לכמה עניינים בטל מתורת "כלי", ולכן אינם ככלי מתכות, והעיקר שכבר "דשו רבים" בכך, כלומר שפשט המנהג להקל ורואים שלא נגרם נזק מכך, ושומר פתאים ה'. יתר על כן הרבי עצמו בשבת היה שותה חמין ממים 'שלנו'.

מנהג נשות ישראל שלא ללכת לבית החיים בימי עיבורן. וכמה טעמים נאמרו בדבר, אם היא אשת כהן בכדי לשמור על העובר מטמאת מת. ואף אם היא אשת ישראל נזהרות, שבזמן הבית היו  יולדות  בטהרה, כדי לזכות שילדיהם יהיו ראויים למלאות מים מן השילוח עבור הכהן השורף את הפרה אדומה. וגם עתה מאמינות שבמהרה יבנה הבית ושומרות עצמן מטומאה. וכן משום רוחות רעות שבבתי הקברות שלא ישפיעו על העובר. לכן נמנעו הנשים ללכת ללוויות ולבתי החיים בימי עיבורן. למעשה, הורה הגרז"ש דווארקין שביאר-צייט, או בהלוויה ל"ע שצריכה האשה להשתתף, כדאי שלא תתקרב לקבר בתוך ד' אמות (2 מטר). ובקברי צדיקים יש שכתבו להקל.

מסופר בגמרא שאליהו הנביא הורה לרב יהודה שלפני שיצא לדרך יבקש רשות מה'. רב חסדא ביאר זאת ואמר ש"כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך", כבקשת רחמים שיעבור את הדרך וסכנותיה בשלום. ה'דרך' המחייבת ברכה זו היא לפחות 'פרסה' – כ-4 ק"מ, או בדרך מסוכנת הפחותה מכך. ניתן לומר את הברכה לאחר שיוצאים כ-36 מטרים מחוץ לעירוב של העיר. מסופר שכששאלו את הגאון הרב יוסף רוז'ין (הרוגוצ'ובֶר) אודות תפלת הדרך בטיסה. הגאון הוכיח מהגמרא בחולין שאין דרכו של אדם בשמיים, ופסק שאין לומר תפלת הדרך. אלא שלמעשה כיוון שהטיסה היא "כמקום סכנה", לכן נוהגים לאומרה. אלא שרצוי לעשות זאת בדרך לשדה התעופה או כשהמטוס עדיין על הקרקע.

נאמר בגמרא: "צנון שחתכו בסכין שחתך בו בשר, אסור לאכלו בכותח" (מאכל חלבי). כלומר, מאכל פרווה חריף שנחתך בסכין בשרי, גם כשהסכין הייתה נקייה ולא השתמשו בה ב24 השעות האחרונות. טעם הדבר הוא, משום שהחריפות שואבת את טעם הבשר הבלוע בסכין, ולכן אסרו חכמים לאכול את מאכל זה יחד עם חלב ומוצריו. על אף שמאכל זה אין לאוכלו עם חלב, אין צורך להמתין שש שעות לאחר אכילת מאכל זה כדי לאכול מאכלי חלב. ויש שהחמירו וכתבו שהאוכל בשר לא יאכל דבר חריף שנחתך בסכין חלבי עד לאחר שש שעות מאכילת הבשר. והמחמיר תבוא עליו הברכה, אף שמעיקר הדין אין צורך בהמתנה כלל.

אמרו חכמים: "קנה כלים (=בגדים) חדשים אומר .. שהחיינו", כשם שיש לברך על כל הנאת העולם. אלא שלמנהגנו, באכילת פרי או ירק חדש מברכים תמיד שהחיינו, כי ההנאה היא אף מכך שנעשים דם ובשר, משא"כ בבגדים חדשים. משום כך נהוג לברך שהחיינו רק בבגד חשוב ונדיר ביותר. הדבר אף תלוי במעמדו של האדם שכן, עשיר לא בהכרח מתרגש מבגד חדש אף שהוא יקר, ולכן אינו מברך שהחיינו כי הדבר תלוי בהרגשה האישית. ובשם הרבי הריי"ץ מובא שאין מברכים כלל 'שהחיינו' על בגדים חדשים. ראוי לציין, כי בהזדמנויות שונות מברכים 'שהחיינו' על בגד חדש, כשהכוונה בברכה היא על האירוע המרגש בו נמצאים בהודאה לה' ש"הגיענו לזמן הזה". לדוגמא: בעת התקיעות ביום ב' דר"ה, יום הולדת, ברכת החמה ועוד.

כותב אדמו"ר הזקן: "קנה טלית שהיא ראויה ללבוש .. מברך שהחיינו בעת הקנייה .. אם לא בירך בשעת קניית הבגד יברך שהחיינו בעת לבישה ראשונה". כפי שנתבאר בהלכה הקודמת, למנהגנו אין מברכים שהחיינו על בגדים חדשים רק על חשובים ונדירים ביותר; אולם מדברי אדמו"ר הזקן אלו, מתעוררת השאלה האם יש לברך "שהחיינו" על טלית חדשה, כשלמעשה איננו נוהגים לברך "שהחיינו" על בגד חדש. בשיחה משנת תש"ט סיפר הרבי, שהרבי הריי"ץ הורה שלא לברך "שהחיינו" אף על טלית חדשה. ובשנת תשי"ד הורה הרבי למי ששאל על "שהחיינו" בלבישת טלית בפעם הראשונה: "לא ראיתי נוהגין כן, ולכל היותר יכול לצרף לאכילת פרי חדש, אבל לא בלא זה".

נאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ודרשו חכמים, "לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים". מכאן האיסור ללכת להתדיין בפני ערכאות של גויים, ובכללן בתי המשפט האזרחיים שאינם דנים על פי דיני התורה. לדעת הרבה פוסקים איסור זה הינו מן התורה. ומשום מכך על כל טענה ותביעה ממונית שבין אדם לחברו יש לבוא לדון עליה בדין תורה בפני בית הדין. במידה וידוע בבירור שהנתבע לא יתייצב בפני בית הדין, יש שכתבו שהתובע יפנה תחלה לבית דין לפני ההליכה לבית המשפט וייטול מהם את הרשות לכך. אולם יש פוסקים שהקילו בכך, אלא שראוי לכל הפחות להתייעץ על כך תחילה עם דיין מומחה.

על המן שירד לישראל במדבר מספרת התורה: "ביום השישי לקטו לחם משנה". מפסוק זה למדו חז"ל שבשבת יש לבצוע שתי ככרות. בגמרא מובא שיש שנהגו לברך על שתי הכיכרות אך לבצוע רק אחת משום שנאמר "לקטו לחם משנה" רק על הלקיטה – האחיזה. ויש שנהגו לבצוע מן הכיכרות פרוסות גדולות שיספיקו לכל הסעודה, משום שבכך מראה את חביבותו לאכילת סעודת השבת. למעשה, אין צורך לבצוע משניהם, אלא לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה, ויש שכתבו שראוי לבצוע את שתי הכיכרות או על כל פנים להשאיר את שתיהן על השולחן. לפני הברכה נהוג לרשום עם הסכין על החלה, תוך הקפדה שלא לחתוך כדי שהחלות יהיו שלימות בברכה.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, הכלל ההלכתי אומר ש"אין מעבירין על המצוות", כלומר שעל האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה. וכך נוהגים למעשה בסעודות יו"ט וכן בסעודת שבת בבוקר. אולם לגבי סעודת ליל שבת, נהוג על פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, ובכדי שלא 'להעביר על המצווה', כתבו הפוסקים שהבוצע יקרב אליו יותר את החלה התחתונה. למעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שביום שבת החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.

מובא בגמרא שישנם כמה דברים האסורים משום סכנה ומהם: "האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה .. שעבר עליהם הלילה". ומבואר בגמרא שהסכנה קיימת גם כאשר הם סגורים בתוך בגד או כלי, משום רוח רעה ששורה עליהם. ונחלקו הפוסקים האם גם היום יש לחוש לכך. יש הסוברים שאין לחוש לרוח הרעה הזו, כי כבר בטלה מהעולם. אולם לעומתם יש שהחמירו בכך. למעשה הכריע אדמו"ר הזקן וכתב שגם היום יש לחוש ולהיזהר בכך. כמובא בגמרא הדרך הנכונה לאחסנם כשהם קלופים – להשאיר את "עיקרם" והוא השער שבראש השום והבצל או מעט מקליפתם.

אמרו חכמים: "ילדה אשתו זכר אומר ברוך הטוב והמטיב", ועל לידת בת, "שהחיינו". הטעם לחילוק זה הוא, משום שמברכים ברכת "הטוב והמטיב" רק כאשר ישנה שותפות בטובה. ולכן בלידת בן מברכים "הטוב והמטיב" מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם. שכן, הבן מצווה לכבד ולסייע להוריו תמיד, מה שאין כן הבת שפטורה מכיבוד הורים כשהעזרה להורים מתנגשת בצרכי בעלה, ולכן מברכים רק על שמחת הלידה "שהחיינו". וכתבו הפוסקים שמיד בעת שישמע את הבשורה על לידת הבן חייב לברך, גם כשלא ראה את הילד. אולם בלידת בת, רק כשיראה אותה לראשונה, מברך. אך יש שנהגו לא לברך כלל, אולם מי שמרוב שמחה רוצה לברך, יכול לברך לדעת הכל.

אמרו חכמים: “תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר חיוב שמירה על הקדושה קיים רק בתשמיש קדושה כמו תפילין, מזוזות ודומיהן. אולם תשמיש מצווה שמקיימים את המצווה באמצעותו, כיוון שאינם קדושים אין חיוב לגונזם. אחת הדוגמאות לכך היא הלולב, שלאחר החג מעיקר הדין מותר לזרקו. אלא שעם זאת כתבו הפוסקים שאין לזרקם דרך בזיון והמחמיר תבוא עליו ברכה. וראוי לנצל את הלולב ומיניו למצווה נוספת, ולכן טוב לצרף את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת. ויש הנוהגים לשרוף את החמץ בערב פסח בערבה החבוטה של הושענא רבה, ולהסיק את התנור לאפיית המצות מהלולב.