הלכה יומית

אמרו חכמים: "קנה כלים (=בגדים) חדשים אומר .. שהחיינו", כשם שיש לברך על כל הנאת העולם. אלא שלמנהגנו, באכילת פרי או ירק חדש מברכים תמיד שהחיינו, כי ההנאה היא אף מכך שנעשים דם ובשר, משא"כ בבגדים חדשים. משום כך נהוג לברך שהחיינו רק בבגד חשוב ונדיר ביותר. הדבר אף תלוי במעמדו של האדם שכן, עשיר לא בהכרח מתרגש מבגד חדש אף שהוא יקר, ולכן אינו מברך שהחיינו כי הדבר תלוי בהרגשה האישית. ובשם הרבי הריי"ץ מובא שאין מברכים כלל 'שהחיינו' על בגדים חדשים. ראוי לציין, כי בהזדמנויות שונות מברכים 'שהחיינו' על בגד חדש, כשהכוונה בברכה היא על האירוע המרגש בו נמצאים בהודאה לה' ש"הגיענו לזמן הזה". לדוגמא: בעת התקיעות ביום ב' דר"ה, יום הולדת, ברכת החמה ועוד.

כותב אדמו"ר הזקן: "קנה טלית שהיא ראויה ללבוש .. מברך שהחיינו בעת הקנייה .. אם לא בירך בשעת קניית הבגד יברך שהחיינו בעת לבישה ראשונה". כפי שנתבאר בהלכה הקודמת, למנהגנו אין מברכים שהחיינו על בגדים חדשים רק על חשובים ונדירים ביותר; אולם מדברי אדמו"ר הזקן אלו, מתעוררת השאלה האם יש לברך "שהחיינו" על טלית חדשה, כשלמעשה איננו נוהגים לברך "שהחיינו" על בגד חדש. בשיחה משנת תש"ט סיפר הרבי, שהרבי הריי"ץ הורה שלא לברך "שהחיינו" אף על טלית חדשה. ובשנת תשי"ד הורה הרבי למי ששאל על "שהחיינו" בלבישת טלית בפעם הראשונה: "לא ראיתי נוהגין כן, ולכל היותר יכול לצרף לאכילת פרי חדש, אבל לא בלא זה".

אודות דם הנמצא בביצה, נאמר בגמרא: "נמצא על חלמון שלה .. אסורה". ונחלקו הפוסקים להלכה, יש שכתבו שאם נמצא דם בחלבון הביצה – זורק את הדם ואוכל את השאר. ואם נמצא הדם בחלמון כיוון שיכול להיות שהתחיל להתפתח שם אפרוח, כל הביצה אסורה. ויש שהחמירו גם כשנמצא הדם על קשר החלבון, וכתב הרמ"א למעשה: "ומזה נתפשט המנהג במדינות אלו לאסור כל ביצה שיש בה דם". למעשה, איסור הדם בביצים הוא רק בביצים מופרות – שבאו על ידי זכר. וביצים שאינן מופרות אלא חוממו מלאכותית – הדם בהן אסור רק משום מראית העין, ולכן הכלי שבה התבשלה אינו צריך הגעלה וראוי שלא להשתמש בו 24 שעות.

נאמר בגמרא: "נמצא על חלמון שלה (של הביצה) .. אסורה". ולמעשה כתבו הפוסקים להחמיר שלא לאכול ביצה עם דם גם כיום – כשלא מצויות ביצים מופרות ואיסורם הוא רק מפני מראית עין. עם זאת כתבו הפוסקים שמותר לאכול ביצה קשה מבלי לחשוש שמא יש בה דם, משום שברוב הביצים אין דם. אולם ביצה שאינה מבושלת שרוצים לטגנה, יש לבודקה מדם – משום שכל מקום שאפשר לברר אין סומכים על הרוב, ומכיון שאפשר לבודקה בקלות צריך לבודקה. יש לציין שכשבאים לבשל ביצים מופרות צריך לבשל לפחות 3 ביצים ביחד, כדי שאם באחת מהן ימצא דם תתבטל ברוב, ונהוג לעשות זאת גם בביצים שאינם מופרות – אך אין חובה לעשות זאת.

אמרו חכמים: "דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה .. פת פוטרתן". למעשה נפסק שהמשקים הבאים בסעודה חוץ מן היין נפטרים בברכת הפת. אלא שלגבי קפה שחור יש מן הפוסקים שנחלקו האם יש לברך עליו אף בתוך הסעודה, ומספק אין לברך עליהם. מזונות המוגשים בתוך הסעודה: מזונות המטוגנים בשמן עמוק כסופגניה או עוגת לקח שנילושה ברוב דבש וכדומה, שברכתם מזונות לכל הדעות אם הם נאכלים רק לקינוח ולא להשביע – מברכים עליהם. אך יתר המאפים יש הסוברים שהם פת גמורה, ולכן אין לברך עליהם בסעודה. והמובחר ביותר להגיש את הקפה והעוגה לאחר ברכת המזון, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, וכך הורה למעשה הרגרז"ש דווארקין ע"ה.

מלאכה הנגרמת כתוצאה מפעולה המותרת בשבת, שלא הייתה בכוונתו לעשותה, עקרונית אין להימנע ממנה. אולם נאסרה במקרה שהוגדר כ"פסיק רישיה". דוגמא לדבר: החותך ראש עוף בשבת, למרות שצריך רק את ראשו ואינו מתכוון להריגתו–חייב על ההריגה בשבת. שאי אפשר שיחתוך את ראשו ויוותר חי. ובמקרה שיש ספק "פסיק רישיה", כגון: סגירת תיבה עם זבובים, אסורה כי גם אם מתכוון רק לסגירת התיבה, בהכרח שיצוד גם את הזבובים. וכשיש ספק האם בכלל ישנם זבובים בתיבה, זהו "ספק פסיק רישיה", ודעת אדמוה"ז שכשיש ספק האם המעשה יביא לאיסור פס"ר מיידי-ודאי הדבר אסור. לכן למעשה אסור לפתוח את הדלת כשמסופקים האם האור דולק במקרר.

אמרו חכמים: "ילדה אשתו זכר אומר ברוך הטוב והמטיב", ועל לידת בת, "שהחיינו". הטעם לחילוק זה הוא, משום שמברכים ברכת "הטוב והמטיב" רק כאשר ישנה שותפות בטובה. ולכן בלידת בן מברכים "הטוב והמטיב" מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם. שכן, הבן מצווה לכבד ולסייע להוריו תמיד, מה שאין כן הבת שפטורה מכיבוד הורים כשהעזרה להורים מתנגשת בצרכי בעלה, ולכן מברכים רק על שמחת הלידה "שהחיינו". וכתבו הפוסקים שמיד בעת שישמע את הבשורה על לידת הבן חייב לברך, גם כשלא ראה את הילד. אולם בלידת בת, רק כשיראה אותה לראשונה, מברך. אך יש שנהגו לא לברך כלל, אולם מי שמרוב שמחה רוצה לברך, יכול לברך לדעת הכל.

אמרו חכמים: “תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר חיוב שמירה על הקדושה קיים רק בתשמיש קדושה כמו תפילין, מזוזות ודומיהן. אולם תשמיש מצווה שמקיימים את המצווה באמצעותו, כיוון שאינם קדושים אין חיוב לגונזם. אחת הדוגמאות לכך היא הלולב, שלאחר החג מעיקר הדין מותר לזרקו. אלא שעם זאת כתבו הפוסקים שאין לזרקם דרך בזיון והמחמיר תבוא עליו ברכה. וראוי לנצל את הלולב ומיניו למצווה נוספת, ולכן טוב לצרף את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת. ויש הנוהגים לשרוף את החמץ בערב פסח בערבה החבוטה של הושענא רבה, ולהסיק את התנור לאפיית המצות מהלולב.

חכמים קבעו לשאול את הגשמים בברכת השנים בה מבקשים אודות הפרנסה. התחלת שאלת הגשמים בארץ ישראל ז' מרחשוון בכדי לאפשר לאחרוני עולי הרגל הרחוקים להגיע לבתיהם מבלי שיעצרם הגשם. אולם בבבל בה אין צורך דחוף כל כך לגשמים קבעו לשאול גשמים 60 יום לאחר תקופת תשרי וכך נהוג בחוץ לארץ. בן ארץ ישראל השוהה בחו"ל בז' חשוון עדיין אומר "ותן ברכה" כבחו"ל, אולם מיד כששב לארץ מתחיל לשאול גשמים. ואם היה בארץ בז' חשוון ונסע לחו"ל בזמן שעדיין לא שואלים גשמים, שואל גשמים בתפלתו בלחש, וראוי שלא יהיה חזן בחו"ל, ואם נגש כחזן אומר בתפלתו בלחש "ותן טל ומטר", ובחזרת הש"ץ אומר "ותן ברכה".

חכמים תקנו להזכיר גשמים בברכות השבח של ה' בתחילת תפלת שמונה עשרה. הזכרה זו היא "ריצוי שאלה"; כלומר, החל משמיני עצרת – לפני שמבקשים מה' את הגשם, יש להללו תחלה ולהזכיר את שבחו שהוא מוריד הגשם. והנהיגו להוסיף ולומר אף "משיב הרוח" בהזכרת שבח זה בימות החורף, למרות שהרוחות נושבות בקביעות, יש שבח באמירה זו מפני שהם מנגבים את האדמה הלחה בחורף. מי שטעה ואמר "מוריד הטל" במקום לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", אינו חוזר, משום שהזכיר את שבחו של ה' בהורדת הטל, שהתבואה מתברכת על ידו. ואם לא הזכיר גשם ולא טל והתחיל "אתה קדוש" – חוזר לראש התפלה.

על הפסוק "כי יסיתך אחיך בן אמך" דרשו חכמים שבן מתייחד עם אמו, אך עם שאר איסורי עריות נאסר, בית דינו של דוד אף הרחיבו את האיסור אף ביחוד עם הפנויה. ודנו הפוסקים בשאלת איסור ייחוד בנסיעה. למעשה, כתבו שאף בנסיעה קיים איסור ייחוד, וכפי שעורר הרבי על הזהירות בכך ובפרט בדורנו שאפשר למצוא נהגות. אך בעת הצורך ניתן להקל, בתנאי שהנסיעה היא במקום מואר, כך שניתן לראות מבחוץ את הנעשה בתוך הרכב. ובמסלול הנסיעה ישנה תנועת רכבים או הולכי רגל לפחות פעם ב-5 דקות. ואם הנסיעה היא בכביש בו אין תנועה מספקת, יש להקפיד בשעות הלילה שברכב יהיו שלשה גברים כאשר ישנה אשה אחת.

בפרשת בא נכתב אודות התפילין: "והיה לאות על ידכה" – 'ידכה' בתוספת ה' ודייקו חכמים שהכוונה היא על ה"יד הכהה" כלומר החלשה. מכך מסיקה הגמרא שאיטר יניח בימין כל אדם, כי עבורו יד ימין היא היד החלשה; לגבי מי ששולט בשתי ידיו נחלקו הפוסקים, יש הסוברים שיניח תפילין על ידו החלשה יותר מבין ידיו, ואילו יש הסוברים שהדבר נקבע על פי הכתיבה – ולכן איטר מלידה הכותב בימין, למרות שאת יתר מעשיו עושה בשמאל – עליו להניח בשמאל כל אדם, וכך פוסק אדמוה"ז; אלא שבמקרה זה ראוי להחמיר ע"פ הצ"צ להניח ללא ברכה גם על יד ימין –  לאחר התפלה.