הלכה יומית

אמרו חכמים: "דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה .. פת פוטרתן". למעשה נפסק שהמשקים הבאים בסעודה חוץ מן היין נפטרים בברכת הפת. אלא שלגבי קפה שחור יש מן הפוסקים שנחלקו האם יש לברך עליו אף בתוך הסעודה, ומספק אין לברך עליהם. מזונות המוגשים בתוך הסעודה: מזונות המטוגנים בשמן עמוק כסופגניה או עוגת לקח שנילושה ברוב דבש וכדומה, שברכתם מזונות לכל הדעות אם הם נאכלים רק לקינוח ולא להשביע – מברכים עליהם. אך יתר המאפים יש הסוברים שהם פת גמורה, ולכן אין לברך עליהם בסעודה. והמובחר ביותר להגיש את הקפה והעוגה לאחר ברכת המזון, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, וכך הורה למעשה הרגרז"ש דווארקין ע"ה.

מלאכה הנגרמת כתוצאה מפעולה המותרת בשבת, שלא הייתה בכוונתו לעשותה, עקרונית אין להימנע ממנה. אולם נאסרה במקרה שהוגדר כ"פסיק רישיה". דוגמא לדבר: החותך ראש עוף בשבת, למרות שצריך רק את ראשו ואינו מתכוון להריגתו–חייב על ההריגה בשבת. שאי אפשר שיחתוך את ראשו ויוותר חי. ובמקרה שיש ספק "פסיק רישיה", כגון: סגירת תיבה עם זבובים, אסורה כי גם אם מתכוון רק לסגירת התיבה, בהכרח שיצוד גם את הזבובים. וכשיש ספק האם בכלל ישנם זבובים בתיבה, זהו "ספק פסיק רישיה", ודעת אדמוה"ז שכשיש ספק האם המעשה יביא לאיסור פס"ר מיידי-ודאי הדבר אסור. לכן למעשה אסור לפתוח את הדלת כשמסופקים האם האור דולק במקרר.

"ולמדתם אתם את בניכם" ולמדו חכמים שכשם שאין האב מצוּוה ללמד את בתו; כך אין האשה מצוּוָה ללמוד. מעבר לכך חכמים הזהירו מתקלות העלולות לצאת מלימודן של הנשים בתורה שבעל פה. ומעיקר הדין מותר להן ואף צריכות ללמוד עניינים הנצרכים לנשים ולכן מברכות תחלה ברכת התורה. ויש שכתבו שמותר לאשה ללמוד תושבע"פ מיוזמתה ואף מקבלת על כך שכר. ובדורנו עורר הרבי שמעבר לשיעורים היומיים הכוללים לימודי רמב"ם אף לנשים, ולימוד חסידות שהכרחי אף לנשים, צריכות ללמוד תורה בבתי הספר, כתשובה למקצועות החול שמקבלות. הדבר נוגע בעיקר לחינוך הבנים שכן האם נמצאת לרוב בבית, ובניה הקטנים מפנים אליה שאלות בהלכה, ועוקבת אחר לימודיהם בת"ת.

נאמר בגמרא: "פתח פתוח לרשות הרבים אין חוששין משום ייחוד" מפני שיראים מהאנשים העשויים להיכנס. ודנו הפוסקים אודות הייחוד אצל רופא, וכמה פתרונות הציעו לכך. הפתרון הנכון ביותר הוא -שהבעל יתלווה לאשתו, או אחת מהנשים המצילות מייחוד (כדוגמת חמותה, ילדה בין גיל-5 ל-9), או ברופא יהודי כשאשתו בבית. וכשלא מתאפשר אחד מהפתרונות  האמורים, רק אז – ניתן להקל כשהדלת אינה נעולה ומחוץ לחדר נמצאים שלושה אנשים ואחות הרשאית להיכנס ללא רשות. או כשהדלת נעולה, ויש אנשי צוות המחזיקים מפתח לחדר ויכולים להיכנס בחופשיות; וגם אז ראוי שתתלווה אליה עוד אשה. ויש שהתירו כשהדלת נעולה ובעל האישה או אשת הרופא נמצאים בעיר ויודעים על הבדיקה.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו דין טבילת כלים. ונחלקו הראשונים האם הוא מהתורה או מדרבנן, שאלה זו נוגעת לסמכותו של הקטן. שכן, בדברים הצריכים כוונה וכוונתו ניכרת ממעשיו, בדבר שהוא מדרבנן ניתן לסמוך על הקטן. ודעת הרבה פוסקים שהיא מן התורה. למעשה כתבו הפוסקים שעיקר הטבילה היא התוצאה שהכלי יהיה טבול, ולא מעשה הטבילה. ואין צורך בכוונה. עם-זאת, מאחר ולדעת הרבה טבילת כלים מדאורייתא, קטן אינו נאמן להעיד על טבילת כלים. אך מותר לתת לו להטבילם כשגדול רואה את הטבילה ומעיד ע"כ לאביו. ויש שהקלו וכתבו שבכלי זכוכית שהטבילה מדרבנן, נאמן הקטן לומר הטבלתי.

ככלל, הורו חכמים שהאומר דבר לחברו, גם שלא בסוד, אסור לספרו לאחרים עד שיורה לו על כך בפירוש. איסור זה הוא אף לקרובים לאדם ביותר. על אף שבשטר הכתובה ישנה התחייבות בין בני הזוג "ואל יעלימו זו מזה", יש שכתבו שלאמירה זו אין תוקף התחייבות של ממש, אלא היא נאמרת כברכה לחיים של שלום אחווה ורעות תוך שקיפות ואמון ביניהם. ויש שכתבו לעומתם שאמירה זו אכן מחייבת את בני הזוג שלא להעלים דבר, אלא שגם לשיטתם התחייבות זו היא במה שקשור לנכסיהם וחייהם המשותפים. אך לגבי סוד אינו קשור לחייהם ונאסר על האדם לגלותו, ברור שבכלל האיסור הוא לגלות לאשתו.

בנביא יחזקאל מתוארת נבואה שהקב"ה אומר לו שאשתו הולכת למות, וצווהו שלא ינהג במנהגים המקובלים באבלות, מכך למדו חכמים חלק ממנהגי אבלות. איסור למוד התורה לאבל נלמד אף הוא מנבואה זו שנאמר לו "האנק דום". טעם נוסף לאיסור זה הוא מפני שדברי התורה "משמחי לב" ולכן לאבל אסור ללמוד תורה. למעשה, נהוג להקל בלימוד פנימיות התורה לאבל וכן בתשעה באב. ומובא בשם ר' הלל מפאריטש הטעם על כך – משום שאמרו חכמים שאין מוסרים רזי תורה אלא למי שדואג בקרבו, ובזמן האבלות אדם האבל עונה על הגדרה זו.

כל אב מצווה לחנך את בניו בקיום המצוות, על מנת שיתרגלו בקיום כל המצוות המעשיות בטרם הגיעם לעול המצוות. גיל החינוך במצוות הוא ממתי שהילד מתחיל להבין את חשיבות המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. לפני גיל זה אין על הילד כל חיוב, ואעפ"כ אמרו חכמים שאסור לספות לו איסור בידיים, כגון, מאכל שהוא אסור, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, בכל זאת אסור לתת לו מאכל שאינו כשר. אבל קודם הקידוש אין לענות את הילד, כי כשהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, אסור לענותו.

אודות טהרת כלי מדין נאמר "את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת .. תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא". מכך למדו חכמים שמעבר להגעלת כלי המתכות יש גם להטבילם. הגמרא מוסיפה שאף כלי זכוכית טעונים טבילה, ומנמקת זאת בכך שכשם שכלי מתכות שנשברו – ניתן לתקנן על ידי התכתן ויצירתן מחדש – כך גם כלי זכוכית ניתן לתקנן על ידי התכה, ולכן יש חיוב לטבול אותם כמו כלי מתכת. לגבי כלי פלסטיק, כתבו הפוסקים שאינם צריכים טבילה, אולם יש מחמירים ומצריכים טבילה, ונימוקם הוא שניתן משום שניתן להתיכם ולשחזרם כמו כלי זכוכית. למעשה ראוי להחמיר להטביל אף את כלי הפלסטיק, אך ללא ברכה.

מובא בגמרא שכשמתעורר האדם עליו להודות לה' ולומר "אלוקי נשמה", כי חיוב ההודאה על החזרת הנשמה הוא מיד כשניעור משנתו; אך מכיוון שברכה זו, אי אפשר לאומרה לפני נטילת ידיים – בגלל הזכרת שם ה' שבה, לכן ראשית צריך להודות באמירת מודה אני. אודות ההנהגה בעת אמירת "מודה אני", הורה כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ, שיש להניח יד אחת אל השנייה, ולהרכין את הראש. בהזדמנות אחרת סיפר, שכשפעם אחת עמד ואכל לפני אמירת "מודה אני" ולימדו אביו, שבמקרה זה, יש לעמוד ולהשוות את הרגליים, ליישר את הטלית-קטן, להתכופף, ולומר "מודה אני".

אודות חשיבות אמירת "שניים מקרא ואחד תרגום" בזמנה, אמרו חכמים: "כל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו", כשהכוונה "עם הציבור" היא, לזמן בו נקראת הפרשה בציבור. מדברי הגמרא עולה כי ניתן להתחיל לאומרה מתחילת השבוע, משום שכבר במנחת השבת החלו לקרוא בציבור את הפרשה החדשה. רבותינו נשיאנו היו מתחילים לאומרה בליל שישי, ולמחרת החלו מחדש וסיימו את כולה, ובשבת בבוקר היו חוזרים על "שביעי". למעשה, עכ"פ רצוי לאומרה ברצף ביום שישי לאחר חצות היום. מי שלא הספיק ישלים לפני קידוש היום, ואם לא הספיק ישתדל לסיימה עד מנחת שבת או לפחות עד ליום שלישי, ואם גם אז לא הספיק, יכול להשלים עד לשמחת תורה.

אמרו חכמים: "על ..של יד אומר ..להניח תפילין ..של ראש אומר ..על מצות תפילין". שכן, תפילין של יד ותפילין של ראש מעיקרן הינן שתי מצות שאינן מעכבות זו את זו; אך תקנו חכמים לסמוך הנחת תפילין של ראש לשל יד ושלא לדבר ביניהם, בכדי שתחול ברכת "להניח תפילין" גם לתפילין של ראש. על חומרת האיסור לדבר בין "של יד" ל"של ראש" ניתן ללמוד מהאמור בגמרא, שאזהרת "הכהן-המשוח" לפני היציאה למלחמת רשות, "איש הירא .. ישוב לביתו", הכוונה למי שירא מעבירות שבידו, כגון שדיבר בין הנחת תפילין של יד לשל ראש! אולם מי שדיבר ביניהם, יברך לפני הנחת תפילין של ראש, ונוסח הברכה היא "על מצוות תפילין".