הלכה יומית

נאמר "ויקח אהרן את אלישבע .. אחות נחשון", ומכאן למדו חכמים שהנושא אשה צריך לבדוק את אחיה. חז"ל כבר למדו שישנם תופעות תורשתיות שעלולות לעבור מאב לבנו ומשום כך הזהירו שיש לבחון את המשפחה בטרם משתדכים עמה. עם התפתחות המדע נחשפו מגוון רחב של אפשרויות מידע באמצעות בדיקת דם פשוטה. בין הפוסקים התעוררה השאלה האם מותר לערוך בדיקות גנטיות אלו, או שמא מוטב להימנע מכך ולבטוח בה', כאמור "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". למעשה, כתבו הפוסקים שראוי לעשות את בדיקות אלו הנחוצות שהוכחו כמצילות. ובשם הרבי מובא, שהסכים לבדיקות אלו. אך מעבר לכך לא מומלץ לעשות בדיקות למחלות גנטיות שסיכויים רחוק, בכדי למנוע מתח מיותר.

נאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ודרשו חכמים, "לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים". מכאן האיסור ללכת להתדיין בפני ערכאות של גויים, ובכללן בתי המשפט האזרחיים שאינם דנים על פי דיני התורה. לדעת הרבה פוסקים איסור זה הינו מן התורה. ומשום מכך על כל טענה ותביעה ממונית שבין אדם לחברו יש לבוא לדון עליה בדין תורה בפני בית הדין. במידה וידוע בבירור שהנתבע לא יתייצב בפני בית הדין, יש שכתבו שהתובע יפנה תחלה לבית דין לפני ההליכה לבית המשפט וייטול מהם את הרשות לכך. אולם יש פוסקים שהקילו בכך, אלא שראוי לכל הפחות להתייעץ על כך תחילה עם דיין מומחה.

על המן שירד לישראל במדבר מספרת התורה: "ביום השישי לקטו לחם משנה". מפסוק זה למדו חז"ל שבשבת יש לבצוע שתי ככרות. בגמרא מובא שיש שנהגו לברך על שתי הכיכרות אך לבצוע רק אחת משום שנאמר "לקטו לחם משנה" רק על הלקיטה – האחיזה. ויש שנהגו לבצוע מן הכיכרות פרוסות גדולות שיספיקו לכל הסעודה, משום שבכך מראה את חביבותו לאכילת סעודת השבת. למעשה, אין צורך לבצוע משניהם, אלא לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה, ויש שכתבו שראוי לבצוע את שתי הכיכרות או על כל פנים להשאיר את שתיהן על השולחן. לפני הברכה נהוג לרשום עם הסכין על החלה, תוך הקפדה שלא לחתוך כדי שהחלות יהיו שלימות בברכה.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, הכלל ההלכתי אומר ש"אין מעבירין על המצוות", כלומר שעל האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה. וכך נוהגים למעשה בסעודות יו"ט וכן בסעודת שבת בבוקר. אולם לגבי סעודת ליל שבת, נהוג על פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, ובכדי שלא 'להעביר על המצווה', כתבו הפוסקים שהבוצע יקרב אליו יותר את החלה התחתונה. למעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שביום שבת החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.

מובא בגמרא שישנם כמה דברים האסורים משום סכנה ומהם: "האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה .. שעבר עליהם הלילה". ומבואר בגמרא שהסכנה קיימת גם כאשר הם סגורים בתוך בגד או כלי, משום רוח רעה ששורה עליהם. ונחלקו הפוסקים האם גם היום יש לחוש לכך. יש הסוברים שאין לחוש לרוח הרעה הזו, כי כבר בטלה מהעולם. אולם לעומתם יש שהחמירו בכך. למעשה הכריע אדמו"ר הזקן וכתב שגם היום יש לחוש ולהיזהר בכך. כמובא בגמרא הדרך הנכונה לאחסנם כשהם קלופים – להשאיר את "עיקרם" והוא השער שבראש השום והבצל או מעט מקליפתם.

אמרו חכמים: "ילדה אשתו זכר אומר ברוך הטוב והמטיב", ועל לידת בת, "שהחיינו". הטעם לחילוק זה הוא, משום שמברכים ברכת "הטוב והמטיב" רק כאשר ישנה שותפות בטובה. ולכן בלידת בן מברכים "הטוב והמטיב" מפני ששמחה זו משותפת לאב ולאם. שכן, הבן מצווה לכבד ולסייע להוריו תמיד, מה שאין כן הבת שפטורה מכיבוד הורים כשהעזרה להורים מתנגשת בצרכי בעלה, ולכן מברכים רק על שמחת הלידה "שהחיינו". וכתבו הפוסקים שמיד בעת שישמע את הבשורה על לידת הבן חייב לברך, גם כשלא ראה את הילד. אולם בלידת בת, רק כשיראה אותה לראשונה, מברך. אך יש שנהגו לא לברך כלל, אולם מי שמרוב שמחה רוצה לברך, יכול לברך לדעת הכל.

אמרו חכמים: “תשמישי מצוה – נזרקין, תשמישי קדושה – נגנזין". כלומר חיוב שמירה על הקדושה קיים רק בתשמיש קדושה כמו תפילין, מזוזות ודומיהן. אולם תשמיש מצווה שמקיימים את המצווה באמצעותו, כיוון שאינם קדושים אין חיוב לגונזם. אחת הדוגמאות לכך היא הלולב, שלאחר החג מעיקר הדין מותר לזרקו. אלא שעם זאת כתבו הפוסקים שאין לזרקם דרך בזיון והמחמיר תבוא עליו ברכה. וראוי לנצל את הלולב ומיניו למצווה נוספת, ולכן טוב לצרף את ההדסים לבשמים של מוצאי שבת, על מנת שיוכלו לברך עליהם במוצאי שבת. ויש הנוהגים לשרוף את החמץ בערב פסח בערבה החבוטה של הושענא רבה, ולהסיק את התנור לאפיית המצות מהלולב.

חכמים קבעו לשאול את הגשמים בברכת השנים בה מבקשים אודות הפרנסה. התחלת שאלת הגשמים בארץ ישראל ז' מרחשוון בכדי לאפשר לאחרוני עולי הרגל הרחוקים להגיע לבתיהם מבלי שיעצרם הגשם. אולם בבבל בה אין צורך דחוף כל כך לגשמים קבעו לשאול גשמים 60 יום לאחר תקופת תשרי וכך נהוג בחוץ לארץ. בן ארץ ישראל השוהה בחו"ל בז' חשוון עדיין אומר "ותן ברכה" כבחו"ל, אולם מיד כששב לארץ מתחיל לשאול גשמים. ואם היה בארץ בז' חשוון ונסע לחו"ל בזמן שעדיין לא שואלים גשמים, שואל גשמים בתפלתו בלחש, וראוי שלא יהיה חזן בחו"ל, ואם נגש כחזן אומר בתפלתו בלחש "ותן טל ומטר", ובחזרת הש"ץ אומר "ותן ברכה".

חכמים תקנו להזכיר גשמים בברכות השבח של ה' בתחילת תפלת שמונה עשרה. הזכרה זו היא "ריצוי שאלה"; כלומר, החל משמיני עצרת – לפני שמבקשים מה' את הגשם, יש להללו תחלה ולהזכיר את שבחו שהוא מוריד הגשם. והנהיגו להוסיף ולומר אף "משיב הרוח" בהזכרת שבח זה בימות החורף, למרות שהרוחות נושבות בקביעות, יש שבח באמירה זו מפני שהם מנגבים את האדמה הלחה בחורף. מי שטעה ואמר "מוריד הטל" במקום לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם", אינו חוזר, משום שהזכיר את שבחו של ה' בהורדת הטל, שהתבואה מתברכת על ידו. ואם לא הזכיר גשם ולא טל והתחיל "אתה קדוש" – חוזר לראש התפלה.

על הפסוק "כי יסיתך אחיך בן אמך" דרשו חכמים שבן מתייחד עם אמו, אך עם שאר איסורי עריות נאסר, בית דינו של דוד אף הרחיבו את האיסור אף ביחוד עם הפנויה. ודנו הפוסקים בשאלת איסור ייחוד בנסיעה. למעשה, כתבו שאף בנסיעה קיים איסור ייחוד, וכפי שעורר הרבי על הזהירות בכך ובפרט בדורנו שאפשר למצוא נהגות. אך בעת הצורך ניתן להקל, בתנאי שהנסיעה היא במקום מואר, כך שניתן לראות מבחוץ את הנעשה בתוך הרכב. ובמסלול הנסיעה ישנה תנועת רכבים או הולכי רגל לפחות פעם ב-5 דקות. ואם הנסיעה היא בכביש בו אין תנועה מספקת, יש להקפיד בשעות הלילה שברכב יהיו שלשה גברים כאשר ישנה אשה אחת.

בפרשת בא נכתב אודות התפילין: "והיה לאות על ידכה" – 'ידכה' בתוספת ה' ודייקו חכמים שהכוונה היא על ה"יד הכהה" כלומר החלשה. מכך מסיקה הגמרא שאיטר יניח בימין כל אדם, כי עבורו יד ימין היא היד החלשה; לגבי מי ששולט בשתי ידיו נחלקו הפוסקים, יש הסוברים שיניח תפילין על ידו החלשה יותר מבין ידיו, ואילו יש הסוברים שהדבר נקבע על פי הכתיבה – ולכן איטר מלידה הכותב בימין, למרות שאת יתר מעשיו עושה בשמאל – עליו להניח בשמאל כל אדם, וכך פוסק אדמוה"ז; אלא שבמקרה זה ראוי להחמיר ע"פ הצ"צ להניח ללא ברכה גם על יד ימין –  לאחר התפלה.

נאמר בגמרא "פתח פתוח לרשות הרבים, אין חוששין משום ייחוד", כלומר בית שפתחו פתוח לרשות הרבים מותר להתייחד שם, משום שיראים מפני האנשים העשויים להיכנס ולא יבואו לידי עבירה. כאמור בהלכה הקודמת, הפוסקים האחרונים דנו בשאלת הייחוד בעת הנסיעה ובאופנים מסוימים התירו זאת, והשוו זאת ל"פתח הפתוח לרשות הרבים". אולם כשהנסיעה היא בלילה הדין חמור יותר, לכן בנוסף לתנועה ערה של עוברים ושבים יש להקפיד אף שהדרך תהיה מוארת כך שניתן יהיה לראות את הנעשה ברכב. ויש שאסרו אף זאת. למעשה כאשר ישנה הסעת נשים מאורגנת לאחר אירוע ניתן להקל כאשר ישנן שלוש נשים עם הנהג, ובייחוד כאשר ההסעה היא בבעלות חברה שהנהג ירא מבעליה.