הלכה יומית

מנהג ישראל לשמוח בשמחת-תורה, יותר משמחת בית השואבה, ויותר משמחת יום טוב. וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הוסיף וגילה בשם אביו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, שצריכים לייקר במאוד את השעות של שמיני-עצרת ושמחת-תורה. שכן, בכל רגע ניתן לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה הוא על ידי הריקודים. אָבֵל ר"ל, בשנת האבילות על אביו או אמו, אינו נוטל ספר-תורה בזמן ההקפות, אלא אם כן הולך אתו עוד מישהו.

זמן נטילת לולב בימי חג הסוכות, הוא לכתחילה מנץ החמה, ואם צריך להשכים לצאת לדרך, נוטלו משעלה עמוד השחר. נוהגים שלא לאכול ולא לשתות כלל לפני נטילת הלולב. מצות נטילת לולב בסוכה היא מצוה מן המובחר. ולפיכך, בבוקר קודם שיתפלל – יברך על הלולב בעודו בסוכה. אחרי הנטילה והנענועים בסוכה ראוי לאכול מזונות יותר מכביצה (= כביצה הוא שיעור 54 גרם, ויאכל מעט יותר מכך), בכדי לברך "לישב בסוכה". למנהגנו נשים מברכות על נטילת לולב.

בשעת הברכה צריך שהאתרוג יהיה מונח לפניו, באופן שהוא מוכן לנטילה מיד אחרי הברכה. אמנם, יש להיזהר שלא לאחוז באתרוג כאשר הלולב בידו השניה (שבזה כבר מקיים המצוה). אלא יניח את הלולב על השולחן, ואז יוציא את האתרוג להכינו לברכה, או שיטול את האתרוג שלא לשם מצוה עד שיברך. בעת נטילת הלולב יעמוד כשפניו למזרח, ונוטל הלולב ביד ימין, כששדרת הלולב מול פניו ומברך "על נטילת לולב". אחרי סיום ברכת 'על נטילת לולב' – נוטל האתרוג ביד שמאל. ובפעם הראשונה שנוטל לולב בשנה זו מברך "שהחיינו", ויחבר האתרוג ללולב ויתחיל בנענועים.

כאשר מצמיד את הלולב והאתרוג – יאחז את האתרוג באלכסון קצת, כך שתחתית הלולב יגע בשליש העליון של האתרוג. איטר יד (- שמאלי) אוחז את הלולב ביד שמאל ואת האתרוג ביד ימין. יש ליטול את ארבעת המינים 'דרך גדילתן'. כלומר, שהחלק המחובר לאילן יהיה למטה. יש לשים לב לכך בעיקר בנטילת האתרוג – שיש לאחזו כשהעוקץ כלפי מטה.

בעת הנענועים עומדים כשהפנים לצד מזרח (גם אם בד"כ מתפלל לכיוון דרום). בכל פעם שמנענע, מתחילים לנענע כאשר ארבעת המינים צמודים לחזה – במקום שמכים באמירת 'אשמנו', (קצת מעל הלב). לאחר מכן מנענעים, ומחזירים לחזה בסיום כל נענוע כשלכל צד מוליכים ומביאים שלוש פעמים, ומנהג הרבי לנענע קלות הלולב לאחר כל הולכה ורק לאחר מכן מחזיר אותו. במשך כל הנענועים האתרוג יהיה מכוסה ובנענוע האחרון, מגלים קצת את האתרוג. בעת הנענועים יש להיזהר שלא יגע ראש הלולב בכותל.

עור הרצועות צריך להיות מבהמה או חיה הטהורים, וצריך שיהיה מעובד לשמו. הלכה למשה מסיני שיהיו הרצועות שחורות מבחוץ. שיעור אורך הרצועות בתפילין של ראש – המנהג הוא שתגענה עד הרגלים (ויותר מכך). וידקדק לקנות תפילין מסופר מומחה וירא שמים, וכן רצועות יקנה מאיש נאמן שהוא בטוח שנעבדו לשמה מעורות טהורים. וכל ירא שמים יתן אל לבו, אם על מלבושיו וכליו הוא מהדר שיהיו כתיקונן, מכל שכן בחפצי ה' יתברך שלא יצמצם ויחוס על הכסף אלא יהדר לקנות אותן שהם בודאי כשרים.

טוב להחמיר שהסכך יונח על גבי הסוכה רק ע"י איש גדול בר מצוה, ולא ע"י קטן. כמו כן לכתחילה לא יאגוד קטן את ארבעת המינים שגדול יוצא בהם ידי חובתו. ואם אגדם קטן, אם אפשר יתיר את האגד, וישוב ויאגדם גדול.

אם יש בסוכה פרצים גדולים – שבעה טפחים (=56 ס"מ) על שבעה טפחים – בהם הסיכוך אינו סמיך והשמש מרובה מן הצל, אין לשבת תחתם. וכן אם יש בסוכה אויר ברוחב שלושה טפחים (24 ס"מ) ללא סכך, אין לשבת תחתיו. אולם סכך פסול הנמצא בסוכה, מותר לשבת תחתיו ואם הוא רחב ארבעה טפחים (32 ס"מ), אין לשבת תחתיו (ויזהר שלא יהיה אויר שלשה טפחים או סכך פסול ארבעה טפחים לכל אורך הסוכה).

נאמר במשנה שקטן היודע לנענע חייב בלולב, היינו שאביו חייב לחנכו במצות לולב. ובגמ' אמר ר' זירא שלא להקנות לולבו לתינוק ביו"ט הראשון משום שהוא יודע לקנות, ואינו יודע להקנות. ולכן ביום א' דחגה"ס (כשחל בחול), גדול אינו יכול לצאת ידי חובת מצות ד' מינים, כאשר ד' מינים אלו ניתנו לקטן מקודם (אך הקטן יכול להקנות לקטן אחר).

הסכך צריך להיות מחובר לסוכה היטב, באופן שיכול לעמוד ברוח מצויה. אך לכתחילה אסור לחבר את הסכך לסוכה בדבר הפסול לסיכוך, (כאשר ללא החיבור הסכך ייפול או יעוף, שאז הרי זה דבר המעמיד). ולכן אין לקשור סכך עם אזיקונים וכדומה, וכן יש להיזהר שלא להעמיד את הסכך על דבר המקבל טומאה (כגון כלים, או עצים שהיו כלים, או לתמוך אותו לאילן המחובר לקרקע), שמא יבואו לעשות את הסכך עצמו מדברים המקבלים טומאה. ואם הסכך יכול לעמוד ברוח מצויה, ורק רוצה לחזקו שלא ייפול בעת רוח חזקה – מותר לעשות זאת בדבר המקבל טומאה.

אף על פי שבשבתות וימים טובים מתפללים שבע ברכות, דהיינו שלוש ראשונות ושלוש אחרונות וקדושת היום באמצע, בתפלת המוסף של ראש השנה תקנו חכמים תשע ברכות. מבנה התפלה הינו כך: שלוש ברכות ראשונות (של שבח) ושלוש ברכות אחרונות (של הודאה) – כמו בכל יום; ובאמצען: ברכות קדושת היום, והיא בתוך ברכת 'מלכויות' ובה מזכירים את עניין המלכות וחותמים אותה ב'מלך על כל הארץ . .'; ולאחר מכן מוסיפים שתי ברכות נוספות. שלוש ברכות אלו מהוות חטיבה אחת ונאמרות יחדיו, והן נקראות: "מלכויות, זכרונות ושופרות".

דפנות העשויות ממוטות ברזל, הרי הם מקבלים טומאה ואסור לכתחילה להניח עליהם את הסכך. לכן, המנהג הנפוץ הוא להניח קורות עץ דקות (כגון 'לייסטים') של עץ מעל גבי הדפנות, ועליהן להניח את הסכך. ומותר להעמיד את הקורות הדקות על הדפנות עצמן, וכן אפשר לחבר אותן לדפנות ע"י מסמרים או ברגים וכיו"ב, מאחר ואת הדבר המעמיד למעמיד הסכך – מותר לעשות בדבר המקבל טומאה. סוכה שהעמידו בה את הסכך על דבר המקבל טומאה, כגון: ברזלים – אף שעשו שלא כדין, מותר לשבת בה לכתחילה.