הלכה יומית

נחלקו הפוסקים האם למעשה נשים חייבות בברכת-"הגומל", אדה"ז הביא את דעת הסוברים שאשה חייבת, ומצריכים יולדת הקמה מחלייה לברך ברכת-"הגומל". אולם יש אומרים בשם הרבי שנשים אין מברכות הגומל כלל, ובטעם הדבר שפשט המנהג שאין נשים מברכות הגומל, ביארו הפוסקים משום שברכה זו נאמרת בעשרה ואין זו דרכה של אשה שהרי "כל כבודה בת מלך פנימה". ויש שנהגו שהיולדת שהחלימה בטרם תשוב לעיסוקיה תלך לבית-הכנסת ותשמע את בעלה או אחד מהציבור כשעולה לתורה ואומר "ברכו את ה' המבורך", וכן שתשמע "אמן יהא שמה רבא", וכשעונה תכוון גם להודות על הצלתה מן הסכנה.

המתקשה להתפלל בלשון הקודש, בעת שמתפלל בציבור יכול להתפלל אף בשפה אחרת, אבל המתפלל ביחידות עליו להתפלל בלשון הקודש מפני שהמלאכים מליצי היושר אינם מכירים שאר שפות, אבל תפלת הציבור אינה צריכה למלאך שנאמר "הן א-ל כביר ולא ימאס". ומי שכלל אינו מבין לשון הקודש עדיף שיתפלל תמיד בלשון שמבין ויכוון בתפילתו, מאשר להתפלל בלשון הקודש ללא כוונת הלב.

לכתחילה יש לברך "הגומל" בתוך שלושה ימים להצלתו, ולמשל מי ששב מחו"ל לכתחילה עליו לברך תוך שלשה ימים לבואו, ואם הגיע ביום שני לאחר קריאת-התורה יברך בפני מניין ולא ימתין ליום חמישי. אולם אם לא בירך בסמוך להצלתו, חייב לברך אפילו אם עבר זמן רב מאז, כל עוד שמח בהצלה ולא שכחה. את ברכת-"הגומל" מברכים רק לאחר שיצא מן הסכנה לגמרי. ולמשל, הנוסע ממדינה למדינה וחונה חניית-ביניים, אף אם שוהה שם משך זמן אינו מברך הגומל עד שיגיע לייעדו הסופי, כל עוד והחנייה אינה מטרת נסיעתו, אולם אם מתכוון הוא לנסוע לכמה מדינות כגון בנסיעה לקברי צדיקים הכוללת מספר טיסות מציון אחד למשנהו, חייב לברך בכל עצירה.

מן האמור "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו" למדו שברכת-"הגומל" צריכה להיות "בקהל עם" – בעשרה, "ובמושב זקנים" – שלפחות שניים מהם יהיו תלמידי-חכמים, ופרט זה אינו מעכב. אך אם ברך בפחות מעשרה נחלקו הפוסקים האם יצא, ולכן טוב שישוב ויברך בעשרה בלא שם ומלכות. ונהוג לברכה בעמידה לאחר עלייה-לתורה או לאחר הקדיש של קריאת-התורה, וטוב להשתדל לעלות לתורה במעמד זה. וכתבו הפוסקים שהמברך הגומל ייתן צדקה לצורכי ציבור. וכן שיאמר ביום שניצול את פרשת קרבן-תודה (ויקרא ז, יא-טו) ופרשת נסכים (במדבר טו, א-טז).

דנו הפוסקים האם ניתן לשבת בעת ה"ההקפות" בשמחת-תורה, יש מן הפוסקים שכתב לחלק, שבעת ההקפות ממש (סביב הבמה) יש חיוב לעמוד, כדין כל הרואה הולכת ספר-התורה (ובוודאי בשעת הוצאת והכנסת הס"ת); אולם בעת הכיבודים, המכירות ובריקודים וכדומה ניתן לשבת. ויש שכתבו שבשעת הדחק ניתן להקל לשבת גם בעת ההקפות, כיוון שספר-התורה נמצא בתוך מעגל אנשים העומדים זה ליד זה, במרחק הפחות משלשה טפחים אחד מהשני נחשבים הם כ"מחיצה". וטעמים נוספים נאמרו ללמד זכות על היושבים ויש המדקדקים כשרוצים לנוח ולהתיישב יוצאים מעט מחוץ לבית הכנסת (אא"כ אוחזים הס"ת בחיקם).

מנהג ישראל לשמוח בשמחת-תורה, יותר משמחת בית השואבה, ויותר משמחת יום טוב. וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ הוסיף וגילה בשם אביו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב, שצריכים לייקר במאוד את השעות של שמיני-עצרת ושמחת-תורה. שכן, בכל רגע ניתן לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה הוא על ידי הריקודים. אָבֵל ר"ל, בשנת האבילות על אביו או אמו, אינו נוטל ספר-תורה בזמן ההקפות, אלא אם כן הולך אתו עוד מישהו.

לאחר אמירת פסוקי הסליחה, מברכים "שהחיינו" כפי שמברכים בכל החגים בעת הקידוש, אלא שביום הכיפורים כיוון שאין בו קידוש על הכוס, מברכים ברכה זו בבית הכנסת. שליח הציבור מברך בקול רם, וגם כל אחד מהקהל מברך בלחש, וישתדל לסיים לפני שליח הציבור, בכדי שיוכל לענות "אמן" על ברכתו. אלו שברכו 'שהחיינו' בעת הדלקת הנרות – לא יברכו כעת. וראוי להכריז ולהזכיר על כך בבית הכנסת.

בתפילות יום הכיפורים אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם. בטעם הדבר כתבו הפוסקים על פי דברי המדרש, שכשעלה משה למרום שמע את מלאכי השרת משבחים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וירד ותיקן לישראל לאומרו בלחש. כאדם הגונב חפץ נאה מארמונו של המלך ונתנה לאשתו, ואמר לה: אל תתקשטי בו אלא רק בצנעה בתוך ביתך. ולכן כל השנה הוא נאמר בלחש ורק ביום הכיפורים שישראל דומים למלאכים, אומרים אותו בקול רם. וכן נוהגים בכל פעם שקוראים קריאת שמע – כולל קריאת שמע על המיטה וק"ש שבבוקר, עד מוצאי יום הכיפורים. אחרי "עלינו", אומרים ארבעה מזמורי תהילים א–ד (בכוונת שם ה' בניקוד בברית). בסיום אמירת המזמורים אומרים קדיש יתום. לאחר מכן נוהגים לומר את כל התהילים בציבור.

אמירת קריאת שמע שעל המיטה כמו בשבת ויו"ט. אמירת "ברוך שם…" בקול רם. לפני השינה אומרים תשעה מזמורי תהילים קכד־קלב. טוב להיזהר שלא להתעטף – הגברים – בזמן השינה בכרים ובכסתות, ולפחות להיזהר שלא לכסות את הרגלים.

מן הפסוק "חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך", למדים שיש לעשות את סכך הסוכה מדברים שאוספים אותם מן הגורן והיקב, ולכן יש לסכך רק בדברים שגידולם מן הארץ (כגון: ענפים, קנים, עלים), אך מנותקים ממקור גידולם, וכן יש להקפיד שלא יעברו עיבוד שיכשיר אותו לקבל טומאה. והמשתמשים ב"סכך לנצח" יוודאו שיש עליו הכשר מהודר. לכתחילה אין לסכך במיני עשבים שריחם רע, ואף אין לסכך בסכך שתמיד נושר ממנו לכלוך או עלים. נוסף על כך יש לוודא שהסכך נקי מתולעים, שמא יפלו לתוך האוכל כמו כן אסור לקחת סכך מגינות ציבוריות וכדומה ללא רשות הרשויות המקומיות. וכן אין לקנות סכך מאדם שלא ידוע שזה שלו.

ממצוות יום הכיפורים היא מצוות הווידוי תוך הכנעה ובהכאה על החזה, מצוות הווידוי במקורה היא בכניסת היום הקדוש. אלא שכיוון שחששו חכמים שמא יארע לאדם דבר קלקלה בסעודה שלפני הצום, ולא יוכל אח"כ להתוודות בערבית, לפיכך תקנו שיתוודה כל אדם בתפילת מנחה שלפני הסעודה. ואע"פ שהתוודה במנחה צריך לחזור ולהתוודות עם חשיכה שהוא עיקר זמן ווידוי מן הדין. וכיוון שיום-הכיפורים מכפר רק על עוונות שהן "לפני-ה'", בין אדם למקום, לכן בעבור עוונות שבין אדם לחברו יש לפייס את חברו תחילה.

את הסוכה צריך לסכך באופן שיהא הצל בסוכה מרובה מאור השמש. דהיינו, שרוב גג הסוכה מכוסה ע"י הסכך. אך אם הסוכה מסוככת היטב, אלא שנכנס אליה אור השמש דרך הדפנות – כשרה לכתחילה ומנהג רבותינו נשיאינו להרבות בסכך, ובכדי ש"יהיו הכוכבים נראים מתוכה", לוקחים מקל ותוחבים בעובי הסכך ליצור נקב שיוכלו הכוכבים להיראות בעדו.