הלכה יומית

כשבוחרים מקום לתפילה, יש לשים לב לכמה כללים, ראוי שתהיה התפלה במקום בו לומד תורה. כמו־כן אין להתפלל במקום הגבוה שלשה טפחים (כ־21 ס"מ) שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'", אולם אם היה מקום זה בגובה של ארבע־אמות (כ־192 ס"מ) והשטח הוא ארבע־אמות על ארבע־אמות, ניתן להתפלל בשטח זה. וכן צריך להיזהר שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. וראוי שלא להתיישב ליד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור הליכה של ארבע־אמות, שלא ייראה כמחכה לצאת, וסיבה נוספת לכך כן משום שההתמקמות בתוך בית־הכנסת תסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ.

נאמר בגמרא שמיד כשיתעורר האדם משנתו יודה לה', ויאמר: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה . . ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים" (ולמעשה המנהג לומר בקימה 'מודה אני'. וברכת אלקי, נשמה נאמרת אח"כ). וכן תקנו ברכות על סדר העולם והנהגתו ועל כל מה שהבריות נהנים בכל יום שיברכו לה' על הפעם הראשונה שנהנים הנאה זו בכל יום ויום, להשלים מנין המאה ברכות שחייב כל אדם לברך בכל יום ויום מערב ועד בקר כמו שתיקן דוד המלך. למעשה אומרים את ברכות השחר שלא בשעת הפעולות אותן מבצעים בבוקר, אלא כולן יחד בסיום ההתארגנות. ומנהגנו לאומרם בבית לפני היציאה לבית הכנסת.

את ההלל יש לומר רק בימים שתקנו לאמרו, ואמרו חכמים שהקורא את ההלל בכל יום הרי הוא כמחרף ומגדף. בטעם חומרת הדבר יש שכתבו שמתוך שאומרו תמיד, מתקהים רגשותיו, ובבוא היום בו קוראים את ההלל לא יתפעל ויתעורר להודאה על ניסי ה'. אלא שאיסור אמירת הלל בכל יום הוא רק באמירת הלל דרך שירה, אך תוך כדי אמירת תהלים מותר, ובפרט שאומרים אותו ללא ברכה ובישיבה ואין כופלים בו פסוקים כבהלל, הרי זה מתפרש שאין כוונתו לאמירת ההלל אלא לפסוקי תהלים.

כתבו הפוסקים שלעניין קביעות מקום לתפילה נחשבים כל הארבע־אמות שבסביבת מקום זה, ולכן כאשר מוצא אדם אחר הנמצא במקומו הקבוע, ישב בסמוך לו שעדיין נחשב הדבר כמקומו הקבוע. ואם גם המקומות שסביבו תפוסים או שיש במקומו דברים הטורדים את כוונתו, מוטב שישב במקום אחר ולא יעורר מריבה או יפגע בכבודו של הזולת לשם־כך. ועיקר ההקפדה על קביעות מקום התפילה היא בעת תפילת שמונה־עשרה, אלא שכתבו הפוסקים שנכון להיות במקום אחד במשך כל התפילה, ובכלל ידוע שלא הייתה דעתם הקדושה נוחה של רבותינו־נשיאינו מהסתובבויות אנה־ואנה במשך התפלה.

הסדר הנכון הוא שמיד שיתעורר יאמר "מודה אני" ואחר כך בעודנו על המיטה יטול ידיים. לאחר עשיית צרכיו וההתארגנות יטול ידיו שוב ויברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר", ומיד ימשיך באמירת ברכת "אלוקי, נשמה שנתת בי", כיוון שאינה פותחת בברוך אתה ה' ולכן משתדלים שתהיה בהמשך ובהקשר לברכת אשר יצר שהתחילה ב"ברוך"; לפני שמברך את ברכות השחר יש לרחוץ את הפה תחילה בכדי לברך את השם הגדול בקדושה ובטהרה, חוץ מתענית ציבור שאין רוחצים את הפה.

על המילים "והתקדשתם והייתם קדושים" דרשו חכמים: 'והתקדשתם' אלו מים־ראשונים, 'והייתם קדושים' אלו מים אחרונים". בין הטעמים שנתנו חכמים לנטילת מים אחרונים הוא שמא נגע בסעודה במלח־סדומית שגורם לעיוורון, כיום, כשאין לנו מלח־סדומית יש שכתבו שאין חובה ליטול מים אחרונים, כיוון שאין בינינו מלח־סדומית, אולם אדמו"ר הזקן פוסק שגם כיום נכון להיזהר ליטול מים אחרונים, שיש בכך מצווה לנקות ידיו קודם הברכה. ומעיקר תקנת־חכמים ההכנה לברכה כללה אף משיחת הידיים בשמן ערב, וכיוון שאינה נוהגת כיום אין מברכים על נטילה זו.

על הפסוק: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", אמרו חז"ל: "במקום רינה שם תהא תפילה", ועוררו על־דבר החשיבות להתפלל בבית־הכנסת דווקא; ומי שבכל זאת רוצה לצאת לחצר בית־הכנסת, אף שמפסיד את המעלה של תפילה "במקום־רינה", עליו להקפיד שלא יעמוד להתפלל לפני בניין בית־הכנסת, מפני שכשיפנה פניו לכיוון התפלה, אחוריו יהיו לבית־הכנסת, ומאידך אם יפנה פניו לבית־הכנסת לא יתפלל לכוון שהציבור מתפללים. ובצדי בית־הכנסת מותר להתפלל כשפניו לירושלים, אלא שמצוה מן המובחר להתפלל דווקא בבית־הכנסת. וכשהציבור מתפלל בבית אחר ולא בבית־הכנסת, מוטב להתפלל במניין מאשר בבית־הכנסת ביחידות. ואם בבית־הכנסת ישנו מניין קטן ובמקום אחר ישנו מניין גדול, מעלת התפילה בבית־הכנסת גוברת, אף שאינה ב"רוב־עם".

המתעורר משנתו בלילה יכול לברך את ברכות השחר מחצות הלילה, אלא שיברך רק את הברכות שהתחייב בהם (כגון אם התלבש יברך 'מלביש ערומים'). מי שהיה ער כל הלילה, אינו יכול לברך לפני עלות השחר את ברכות השחר. לאחר שעלה השחר ואחר עשיית צרכיו יטול ידיו שלוש פעמים על כל יד (כבכל יום), ואז יברך את כל הברכות על הסדר.

במצוות נטילת מים אחרונים מעיקרה לא נאמר חילוק בין גברים לנשים ויש אמנם שהורו למעשה שנשים יטלו מים אחרונים, אולם פוסקים רבים כתבו למעשה שכיוון שכיום מעמדה של נטילה זו אינו כמו בזמן חז"ל, לכן לא מצינו כל כך שנשים נהגו להחמיר בזה, ויש שכתבו ליישב הדבר שמאחר וכיום נהגו לאכול בכף ומזלג לא שייך הטעם של ניקיון אלא בעיקר מצד טעם הזוהר כדלקמן, לכן לא נהגו להחמיר בזה הנשים. אלא שיש להבהיר שמי שזקוק לניקיון ידיו, עליו לנקות את הידיים היטב קודם הברכה, ובזה ודאי אף הנשים מחויבות.

כשם שישנה מעלה בקביעות מקום בבית־הכנסת, כתבו הפוסקים שאף מי שנאלץ להתפלל בביתו עליו להקפיד לקבוע מקום לתפלתו בתוך הבית. הדבר בא לידי ביטוי אף אצל ילדים שעדיין לא הולכים לבית־הכנסת, על־פי הוראת הרבי, שכיוון שכל בית יהודי הוא "מקדש מעט", יש לדאוג שיהיה בבית מקום קבוע עבורו שבו הוא לומד תורה אומר תפילה לה' ונותן צדקה.

מי שטעה בסדר הברכות והקדים ברכה לחברתה, ישלים ויברך את הברכה שדילג, חוץ מברכת 'מתיר אסורים' ו'זוקף כפופים' שאם כבר בירך 'זוקף כפופים' לא יחזור לברך 'מתיר אסורים', מפני שבכלל זקיפת הקומה היא התרת האיברים ותנועתם, ולכן לא יחזור. ואף מי שכבר התפלל ולא בירך תחלה את ברכות השחר עליו לאמרן לאחר התפילה, ולגבי ברכת התורה יתבאר לקמן.

לנטילת מים אחרונים נהוג להשתמש בכלי, אלא שגם כלי הפסול לנטילת ידיים לסעודה כמו כלי פגום, או שאין בו רביעית, כשר לנטילה זו. וכיוון שעל פי הזוהר מים אלו הם החלק הניתן ל"סטרא־אחרא" בכדי שלא תקטרג, מקפידים כיום שלא ליטול מים אחרונים מכלי של כסף ורק בגאולה – כשתעבור רוח הטומאה מן הארץ – ינהגו כך; כתבו הפוסקים שכיוון שמים אחרונים הנשפכים על גבי הקרקע שורה עליהם רוח־רעה, אין לשפכם על הקרקע אלא אל תוך כלי או לדבר אחר החוצץ בינם לקרקע, אולם כשנוטלים מים אחרונים תוך הקפדה שלא ישפכו במקום שעוברים בו אנשים כגון תחת השולחן, אין צורך לשפכם אל תוך כלי; ויש שכתבו להסיר הכלי מהשולחן לקראת ברכת־המזון, אלא שמדברי אדמו"ר הזקן נראה שאין הכרח בדבר, וכן מנהג הרבי שלא להסירו.