הלכה יומית

בזמן "רעווא דרעווין" אחרי תפילת מנחה – נוהגים שאחד מהקהל חוזר מאמר חסידות, עם זאת, אין לְאַחֵר זמן תפלת ערבית במוצש"ק כדי להאריך בחזרת דא"ח. קודם שיחזור המאמר יכין את עצמו וילמד תחילה היטב את המאמר, וגם יתכונן איך להביא את הדברים אל הזולת, ויכלכל דבריו באופן שיהיה הענין מובן לשומעים בשפה ובהברה המובנת לציבור. אם אחד מהקהל חל יום הולדתו בשבוע זה, טוב שיחזור הוא מאמר חסידות.

מי שהתחיל לשתות או לאכול (ולא אכל פת) לפני השקיעה – צריך להפסיק בשקיעה, אך אם התחיל לאכול פת לפני השקיעה, יכול להמשיך בסעודתו ולאכול ולשתות עמו דברים אחרים גם אחרי השקיעה ואינו צריך להפסיק, עד שיברך ברכת המזון. מי שהתחיל לאכול פת לפני השקיעה, אם התפלל תפילת ערבית באמצע הסעודה – חלה עליו חובת ההבדלה, ואסור לו לחזור לסעודתו עד שיבדיל על הכוס (ובברכת המזון לא יאמר "רצה" כדלקמן).

אם נמשכה סעודתו עד שחשיכה עדיין מוסיף בברכת המזון את ההוספות שמוסיפים בשבת, אבל אם התפלל תפילת ערבית באמצע סעודתו ורק לאחר מכן מברך ברכת המזון – לא יזכיר של שבת בברכת המזון, כי אם יזכיר את השבת יהיה נראה שדבריו סותרים זה את זה, שתחילה התפלל תפלת יום שלאחריו ואחר כך מזכיר יום העבר. כמו כן אם הבדיל על הכוס, או אפילו רק אמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" – לא יזכיר של שבת בברכה אחרונה. אך ראש חודש שחל במוצאי שבת – אם אכל כזית הן מבעוד יום והן משחשיכה, אומר גם "רצה" וגם "יעלה ויבא".

האוכל פת בסעודה שלישית, ושכח לומר "רצה", אם מברך לפני השקיעה ונזכר אחרי חתימת ברכת "בונה ברחמיו ירושלים" לפני שהתחיל ברכת הטוב והמטיב – יאמר לפני תחילת ברכת הטוב והמטיב: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת", כמו בשאר הסעודות. אבל אם נזכר אחרי שהתחיל בברכת הטוב והמטיב, ואפילו אם לא אמר אלא את המלה "ברוך" בלבד – אינו חוזר, ואינו משלים את הזכרת השבת.

נפסק להלכה שבשבת יש להתחיל לאכול את סעודת היום לפני חצות, (אלא אם כן אינו רוצה עדיין לאכול והאיחור הוא עונג לו). אלא שכתבו הפוסקים שכיון שרגילים לטעום קודם התפילה – איחור הסעודה אינו נחשב כתענית בשבת, וגם כשאוכלים את הסעודה אחר חצות, אין הדבר נחשב כעינוי בשבת. ומכל מקום יש שכתבו להסמיך כל סעודה של שבת לתפילה שלפניה, ולכן לכתחילה ראוי לקדש ביום קודם תפלת המנחה ולא לאחריה.

גם קידוש היום צריך שיהא במקום סעודה כמו בקידוש הלילה, וכתבו הפוסקים שכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ועליו לקדש שוב במקום שיסעד.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, מצד הכלל "אין מעבירין על המצוות", על האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה בסעודת ליל יו"ט וכן בסעודת-שבת בבוקר (בשונה מסעודת ליל-שבת, בה נהוג על-פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, אך הבוצע מקרב אליו יותר את החלה התחתונה). ולמעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שבשבת ביום החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.

אמרו חכמים שכבוד יום השבת קודם לכבוד הלילה. ובטעם הדבר כתבו הפוסקים שעיקרי הסעודות הנם ביום וחביבות הן יותר, ועוד מפני שבמקדש עיקר קדושת השבת הייתה ניכרת ביום בעבודת הקרבנות, ועל כן ביום השבת בבואו מבית-הכנסת צריך שיהיה שלחנו ערוך, ומפה פרוסה על הפת, כמו בסעודת הלילה, משום כבוד השבת, וכן מי שיש לו מעט מיני מגדים – יניחם עד היום, ולא יאכלם בלילה, שכבוד היום קודם.

בערב-שבת נוהגים ללוש עיסה כשיעור חלה ולאפות ממנה חלות, בכדי לבצוע בשבת על חלות ביתיות דווקא ולא בחלות קנויות. ושני טעמים נאמרו בדבר, מצד כבוד-השבת כיוון שחלות ביתיות מושקעות יותר מן הקנויות, ועוד מפני שעל-ידי זה יוכלו הנשים לקיים את מצוות הפרשת-חלה, הבאה בין-היתר כתיקון על חטא עץ-הדעת שהיה בערב-שבת. ולכן גם כיום כשניתן להשיג חלות משובחות שנאפו במאפייה, נוהגים רבים להכין חלות ביתיות לכבוד השבת.

על המן שירד לישראל במדבר מספרת התורה: "ביום השישי לקטו לחם משנה". מפסוק זה למדו חז"ל שיש לבצוע על שתי ככרות, ולהלכה נפסק שאף נשים חייבות ב"לחם-משנה" בשבת. אודות אחיזת הפת בברכה, מובא בגמרא שהיו שנהגו לברך על שתי הכיכרות אך לבצוע רק אחת משום שנאמר "לקטו לחם-משנה" רק על ה"לקיטה" – האחיזה. ולכן למעשה, אין-צורך לבצוע משניהם, אלא לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה שבכך מראה את חביבותו לאכילת סעודת-השבת, (ויש שכתבו שראוי לבצוע את שתי הכיכרות או על כל פנים להשאיר את שתיהן על השולחן). קודם הברכה נהוג לרשום עם הסכין על החלה, תוך הקפדה שלא לחתוך כדי שהחלות יהיו שלימות בברכה.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, מצד הכלל "אין מעבירין על המצוות", על האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה. וכך נוהגים למעשה בסעודת ליל יו"ט וכן בסעודת-שבת בבוקר. אולם לגבי סעודת ליל-שבת, נהוג על-פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, ובכדי שלא 'להעביר על המצווה', כתבו הפוסקים שהבוצע יקרב אליו יותר את החלה התחתונה. למעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שבשבת ביום החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.

עבור ה"לחם משנה" מקפידים שיהיו החלות שלימות ולכן יש להשתדל שלא להסיר את המדבקה שעל החלות קודם בציעה; כשאין חלות שלימות ל"לחם-משנה", אלא ישנם שני חצאי לחם, ניתן לחברם יחד בעץ או באיזה דבר שאינו מוקצה, באופן שלא יהא חיבורם נראה, ודינו כשלם לעניין "לחם-משנה". אבל אם יש לו לחם שלם – אין לסמוך על זה. ואם לא היה חתוך ומופרד לגמרי, אלא שהיה חתוך רק מעט – נחשב כשלם ל"לחם-משנה". שכל עוד אוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו, הרי הוא כשלם; כמו כן כשאין לו פת נוספת ללחם משנה ניתן לצרף גם פת הבאה בכסנין.