הלכה יומית

על דיני קדשים אמרו חכמים: "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט". כלומר, עצם האמירה בלבד שאדם נודר, נחשב כאילו נמסר הנדבה להקדש. ודנו הפוסקים האם עיקרון זה נאמר אף לעניין נדרי צדקה. לדעת הרמ"א דין זה נאמר דווקא לעניין נדרי קדשים, ולא לעניין צדקה. אולם, יש שכתבו להחמיר כדעות הסוברות שאף בצדקה קיים דין זה. אלא שדנו הפוסקים לדעת המחמירים, האם כל האמור הוא רק בהתחייבות שהוציא בפיו, ולא בנדרים החלים במחשבה, שכן, מחשבת הלב יכולה ליצור חיוב של צדקה, אך אינה יכולה להעביר את הכסף לרשות אחרת. או שמא עליו בכל זאת לקיים את נדרו.

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ודנו הפוסקים לגבי רכישת ספרי קודש מכספי מעשרות. וכתבו שאם מניח את הספרים בביתו או במקום המיוחד לו בבית המדרש אין לקנותם מכספי מעשר. גם אם מציין שהספרים נרכשו לזיכוי הרבים, כיוון שהסיכוי שיבואו לביתו להשאיל ממנו ספרים הוא קלוש ובפרט כיום שהספרים מצויים. אך אם יפקיד אותם בבית כנסת או בספריית בית המדרש וירשום עליהם שנקנו מכספי מעשר, ושהם מותרים בשימוש לכל – הדבר מותר, וכתבו הפוסקים שיש בכך אף מצווה.

אמרו חכמים: "כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין", וביארו הפוסקים, שדבר שהאדם מחויב בו, אסור לו לרכשו מכספי מעשרות. ונחלקו הפוסקים האם המעשרות צריכים להגיע למטרת צדקה דווקא, או אף לשאר מצוות שאינו מחויב בהן. ודנו הפוסקים לגבי רכישת כרטיסי הגרלה מכספי מעשר, כשההכנסות ההגרלה לטובת מוסד תורני. יש שהתירו זאת בתנאי שמוכח מהרכישה שכוונתו לטובת המוסד כגון שהכרטיס יקר מדי ביחס לפרס והסיכוי לזכות בו. ויש שהקלו יותר וכתבו שגם אם משוכנע שלא היה קונה לולי הצדקה מותר. וכתבו הפוסקים, שכשרכש את הכרטיס מכספי מעשר וזכה בהגרלה, ראוי שישלם את עלות הכרטיס לצדקה, וכן יפריש מעשר משווי הפרס.