הלכה יומית

אמרו חכמים "התוכף לנטילת ידיים ברכה אינו ניזוק בכל אותה סעודה", ועל כן צריך להיזהר לכתחילה שלא להפסיק שלא לצורך בין נטילת הידיים לברכת "המוציא" אפילו הפסק קל של שיעור הליכת כ"ב אמה (כ-12 מטר; והוא זמן הליכה משוער בכ-16 שניות), וכן יש להיזהר שלא לדבר שלא לצורך הסעודה ואפילו בדברי תורה. אך כיוון שזוהי מחלוקת הראשונים האם מותר להפסיק בין נטילת הידיים לסעודה לבין ברכת "המוציא", לכן לכתחילה נזהרים שלא להפסיק אולם מי שבפועל הפסיק, כל עוד ולא הסיח דעתו לגמרי מנטילת ידיו, אינו חוזר ונוטל ידיו.

בין נטילת הידיים לברכת "על נטילת ידיים", אין לדבר כלל ואפילו מילה אחת ויש להיזהר לסמוך את ברכת נטילת ידיים לנטילה ככל האפשר, (וכתבו הפוסקים שלכתחילה יש להיזהר שלא לדבר מתחילת הנטילה). ואם עבר והפסיק בדיבור לאחר שגמר נטילת שתי ידיו, יש שכתבו שינגב ידיו, אך תוך זהירות שלא לטמא אותם (כגון ע"י חיכוך בשערות הראש או נגיעה בנעליים) ואחר כך יטול ידיו שוב ללא ברכה.

אף שלכתחילה נזהרים שמשך הזמן שבין סיום הנטילה לברכת "המוציא" יהיה פחות משיעור הליכת כ”ב אמה (כ-12 מטר; והוא זמן הליכה משוער בכ-16 שניות), אם מקום נטילת הידיים רחוק מהשולחן כ”ב אמה (כ-12 מטר), ניתן ליטול בו את הידיים, ואין בכך הפסק (אבל לא ילך מבית לבית). כי ההקפדה היא שלא להפסיק לחינם כשיעור זה, אבל לצורך, אין זה נחשב הפסק (ועדיף שאת ניגוב הידיים (בלבד) יעשה סמוך למקום האכילה), אלא שלכתחילה צריך ליטול ידיו סמוך למקום הסעודה אם מתאפשר הדבר.

מי שהתפנה לצרכיו קודם הסעודה ומעוניין ליטול ידיו לאכילת פת, מן הדין יכול ליטול ידיו לסעודה ולברך ברכת "על נטילת ידיים" ואחריה ברכת "אשר יצר" ואין בכך הפסק בין נטילת הידיים לסעודה לברכת "המוציא". אלא שלמעשה משמע מדברי אדמו"ר הזקן שלכתחילה יברך אשר יצר קודם נטילת ידיו לסעודה, ועל כן יש ליטול תחלה את הידיים בנטילה שאינה כשרה לנט"י לסעודה (כגון נטילה ללא כלי) בכדי שיברך "אשר יצר" בידיים נקיות, ואחרי שינגב ידיו היטב ייטול ידיו לסעודה כהלכה ויברך על נטילת ידיים. ויש מי שכתב שיכול ליטול ידיו ג"פ לסירוגין ובכל פעם יגע בידו השניה, יברך אשר יצר ואח"כ יטול ידיו לסעודה.

כיוון שקודם תפלת ערבית אסור לאכול פת או מזונות יותר משיעור "כביצה" -54 גרם (ומי שהתחיל צריך להפסיק לאכול ולהתפלל ערבית בזמנה אא"כ מינה 'שומר' שיזכיר לו להתפלל), אם נטל ידיו לסעודה ונזכר בין נטילת ידיו לסעודה לבין תחילת הסעודה שלא התפלל ערבית עליו לברך "המוציא" על הפת ולאכול ממנו כזית, ואחר כך יפסיק מיד ויתפלל ערבית.

המקדש על הפת ייטול ידיו תחלה ויברך על נטילת ידיים, ואחר כך ייקח לחם משנה ויברך ברכת "המוציא לחם מן הארץ" ומברך את נוסח ברכת הקידוש ואוכל. אבל כשמקדשים על היין נוטלים ידיים אחר הקידוש לפני אכילת הפת. ואם טעה ונטל ידיו ובירך "על נטילת ידיים" – יקדש על היין ויטעום מכוס הקידוש ואח"כ ימשיך לאכול פת ואין צריך ליטול ידיו שנית.

הזהירו חכמים על רוח טומאה השורה -בעת הקימה משנת הלילה- על הידים ועל מה שבא עימם במגע עד שיטול ידיו 3 פעמים לסרוגין. והסתפקו הפוסקים מהו הגורם לשריית הרוח הרעה: עצם הלילה, ולכן גם מי שהיה ער כל הלילה צריך ליטול ידיו. או שהשינה גורמת, ולכן גם הישן ביום צריך ליטול ידיו להסיר את הרוח-הרעה. ולמעשה, נוהגים כשתי הדעות ואף הניעור בלילה נוטל-ידיו; וכן נפסק למעשה שהישן ביום כחצי-שעה, עליו ליטול-ידיו לסירוגין, אך הנטילה אינה חייבת להיות בעודו על המיטה כבנטילת הבוקר, אלא מותר ללכת לכיור לשם-כך.

תקנו חכמים ליטול את הידיים בבוקר קודם התפילה, וכמה טעמים נאמרו בדבר: לקדש את הידיים לפני עבודת הבורא, כפי שנהגו לעשות הכהנים בטרם עבודתם במקדש. כמו-כן בכדי להסיר את הרוח-הרעה השורה בלילה ובבוקר נותרת רוח זו על הידיים, ועוד משום שבעת השינה יתכן שהידיים נגעו במקומות מטונפים. ודנו הפוסקים האחרונים אודות מי ששכח לברך על נטילת ידיו בבוקר עד מתי יוכל לברך. יש שכתבו שאם עוד לא ברך את ברכות השחר יכול לברך לפניהם על נטילת ידיים, וכן משמע מדברי אדה"ז במהדו"ק שלו, אולם במהדו"ב משמע שאין לברך ענט"י כאשר כבר נטל בלא ברכה.

נאמר בגמרא: "ידיים אין טהורות לחצאין", כלומר שפיכת המים בנטילת הידיים צריכה להיות בצורה כזו שתגיע לכל היד, ומי שנטל רק חצי ידו עליו לחזור וליטול שוב את כל ידו גם את החלק שכבר נטל, משום שאין זו דרך נטילה. ודנו הפוסקים אודות מי שאינו יכול ליטול את כל ידו מפני שידו חבושה – כיצד ינהג בנטילת ידיים. למעשה כתבו הפוסקים שתחבושת שניתן להסירה ואין הדבר כרוך בכאב או בצער מיוחד, חייב להסירה לפני שייטול ידיו. אולם בפלסטר שאף פעם לא אכפת לו להסתובב אתו ואינו מורידו, אינו חייב להסירו לפני הנטילה, אולם אם הפלסטר רופף ויכול להסירו בקלות עליו להורידו, והגר"ח נאה כותב שלדעת אדמוה"ז יש להיזהר שהמים לא יגעו בפלסטר.

בהמשך להלכה הקודמת אודות נטילת ידיים למי שידו חבושה, יוצגו להלן הבהרות נוספות בהקשר זה. כתבו הפוסקים, שתחבושת שבוודאות לא יסירה במהלך האכילה, מחמת הכאב, ייטול את שאר חלקי היד ברביעית מים ואינו צריך להסירה. אולם, אם יש מעליה חבישה נוספת שמטרתה לחזק את התחבושת התחתונה והיא גדולה ממנה, עליו להסירה כדי שיוכל ליטול את אותו חלק ביד. תחבושת שאין צורך להסירה ונטל עמה ידיו, אך במהלך הסעודה נפלה לו, אם אינו חובש את אותו מקום מיד, אין הוא רשאי להמשיך לאכול ללא נטילת ידיים כדין. ואם נאסר עליו להרטיב את הפצע, יעטוף את היד בניילון או במטלית נקייה.

נאמר בגמרא: "כל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידיים". זאת בהתאם לכלל – "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון". כלומר, אף שנטילת ידיים איננה מן התורה, אבל מכיוון שמטרתה טהרה, נתנו לה חכמים את הדרישות המקובלות עבור הטהרה מן התורה, ולכן יש להקפיד להסיר כל דבר החוצץ לפני נטילת הידיים. וכתבו הפוסקים האחרונים לגבי נטילת ידיים שקרם-ידיים, הנמרח בכמות קטנה ונספג בעור, ולא נותרת ממנו ממשות על- גבי היד אינו חוצץ, אך אם נותרה על היד ממשות – יש לשפשף אותה ולהספיגה או לנגבה במטפחת-נייר, ודי בכך. ואף שהמים מחליקים מעל-פני היד, זהו מפני הקרם שנבלע בנקבי העור, אך אינו מהווה חציצה לנטילת-ידיים.

נאמר בגמרא: "כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא", ולמדים זאת מנבואת ה' ליחזקאל, בה כונה לחם מאוס בשם "לחמם־טמא" ודרשו: "לחמם–לח מים". וכן משום ש"לחמם־טמא" בגימטריא "בלא ניגוב ידים". יש המפרשים שטעם הניגוב הוא משום טומאה, שכשנוטל ידיו פחות מרביעית על־ידיו, ידיו הטמאות מטמאות את המים, ואם לא ינגבם, המים הטמאים שבידיו יטמאו את הלחם ולפי־ דבריהם, כשנוטלים יותר מרביעית בכל שפיכה אין צורך בניגוב. אולם יש המפרשים שסיבת הניגוב היא משום שכשהלחם נרטב ונמאס, הוא כמו לחם טמא, ולכן הניגוב הוא חלק מהמצווה ופוסק אדמוה"ז להחמיר כדבריהם. וכתבו הפוסקים, שלשם־כך מועיל אפילו כשהתייבשו הידיים מעצמם ללא מגבת.