הלכה יומית

גרעיני פירות העומדים לאכילה, חלה עליהם קדושת שביעית. ועל כן בגרעיני זיתים, תמרים ואפרסקים (שנשאר עליהם חתיכת פרי) יש בהם קדושת שביעית. ואם אינו רוצה לאכלם פקעה מהם קדושת שביעית ומותר לאבדם. עלים העומדים לאכילה, כדוגמת עלי הגפנים, יש בהם קדושת שביעית. כמו כן עלי שיח "גת", שאינם עומדים לאכילה אך משתמשים בהם ללעיסה, יש בהם קדושת שביעית. עלי ירק (כגון חסה, כרוב) מעופשים שדרך הגנן להשליכם – אין בהם קדושת שביעית. אך עלים שהחלו מעט להתקלקל והדרך למכרם, וראויים לאכילה על ידי הדחק, יש בהם קדושת שביעית.

בפירות שביעית חלה קדושה, וחובה לשמור על קדושת הפירות ולא להפסידם ולהשחיתם. קדושת השביעית חלה על כל גידולי הארץ שנועדו למאכל אדם ובהמה, וגם הצומח בעציץ שאינו נקוב, יש בו קדושת שביעית; כל הפירות הקדושים בקדושת שביעית מותר לאדם לקטפם לצורך ביתו, ומותר להשתמש לכל שימוש (מלבד סחורה), אך רק בדרך השימוש המקובלת לאותו הדבר. וכפי שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חכמים: "'לאכלה' – ולא לסחורה", "'לאכלה' – ולא להפסד", כך ששימוש בגידולי הארץ שאינו כייעודם הרגיל – נחשב הפסד.

גם על פירות ועשבים שנועדו לסיכת הגוף או לצביעת בגדים חלים דיני קדושת שביעית, כיוון שהנאתם דומה להנאת אכילה בכך שההנאה באה יחד עם כילוי המאכל, שכן בעת ההנאה מסיכת הגוף בשמן, מתכלה השמן. אולם על עצים ועשבים שנועדו להסקה לא חלה קדושת שביעית, כיוון שהעצים מתבערים תחלה ורק אחר כך נהנים מהחום המתפשט מהם. כמו כן קדושת שביעית אינה חלה על מיני צומח שנועדו לתרופות בלבד ולא להנאה אחרת, כיוון שהם מיועדים לחולים בלבד, שלא כמו מאכלים שנועדו לכל.

תבשיל שמעורבים בו פירות שביעית עם דברים אחרים שאין בהם קדושת שביעית (בשר, דגים וכדומה, או פירות שנה אחרת); וכן אם נתן בתבשיל תבלין שיש בהם קדושת שביעית – יש לנהוג קדושת שביעית בכל התבשיל. ואם טעם פירות השביעית אינו נרגש בתבשיל – אין בו קדושת שביעית. אך אם עירב פירות שביעית יחד עם פירות שישית וכולם בני אותו המין (כגון שעירב תפוחים של שביעית בתפוחים של שישית), אינם בטלים לעולם.

מרק שהתבשל עם מאכלים הקדושים בקדושת שביעית וטעמם ניכר במי המרק, וכן מי קומפוט שבישלו בהם פירות שביעית ויש בהם טעם מהפירות שביעית – יש לנהוג במים אלו קדושת שביעית ואין להפסידם כל זמן שהם ראויים לאכילה. ועצמות שהתבשלו במרק שחלה עליו קדושת שביעית, אם עצמות אלו דרך האדם למוצצם – חלה קדושת שביעית אף על העצמות, ואילו עצמות שאין הדרך למוצצם, אין בהם קדושת שביעית.

גם על קליפות הפירות (הראויות למאכל) חלה קדושת שביעית – בין בקליפות הראויות לאכילה כמות שהן (כקליפות תפוחים וכדומה), בין קליפות שעושים מהן מרקחת וכדומה), ובין בקליפות הראויים למאכל בהמה בלבד. קליפות שאינן ראויות לשום שימוש (כקליפות שקדים, חמניות וכדומה), אין בהם קדושת שביעית. קליפה שבדרך כלל דבוק בה מגוף הפרי, כגון קליפת אבוקדו, יש לנהוג בה קדושת שביעית.

אם בא על שדהו שטף מים – מותר לגדור אותה. כמו כן מותר לגדור סביב אילן בכדי להגן עליו שלא יקלקלוהו בני אדם. ולצורך כך אף מותר לחפור אפילו בעומק האדמה (עבור הנחת היסודות), אולם את העפר שמוציא לא יפזר על פני השדה, שנראה כמכשיר את הקרקע לזריעה. ובכל מקרה – אין לגדור בנטיעת מין הצומח, ואפילו בשיחי סרק שאינם נותנים פירות.

חובה להפקיר את כל יבול השנה השביעית. אך אם יש בשדה פירות מהשנה שעברה – אין צורך להפקירם, ומותר לבעל השדה ללקטם כדרכו ללא שינוי. באם יש בשדה פירות רבעי (שחנטו בשנה שביעית) הרי הם הפקר ומותר לכל אדם לקחתם. ויציב שֶׁלֶט המודיע על כך כדי שלא יכשלו בני אדם לאכלם בלא פדיון. ויש המחמירים ומניחים מעות ואומרים "כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו".

כל יהודי – בין בעל השדה ובין אדם אחר, בין עני ובין עשיר – רשאי לקטוף מעט מפירות שביעית, בכמות סבירה המיועדת לאכילה עבורו ועבור בני ביתו. ולאחר שאדם אחד נטל פרי והכניסו לכליו – זכה בו ונעשה שלו לכל דבר. מעתה אסור לאדם אחר ליטלו ממנו. פירות אלו מותרים באכילה לכל אדם הזוכה בהם מן ההפקר ובלבד שינהג בהם קדושת שביעית.

בעת שקוטף הפירות טוב שישנה בקטיף עצמו, ולא יעשה זאת בכלים הרגילים המשמשים לכך. לא ילקט מהשדה פירות בעודם בוסר ויביאם לביתו. אמנם, פירות שהדרך בכל השנים להביאם כך – מותר להכניסם הביתה בעודם בוסר, ולאכלם כשיבשילו. כשקוטף את פירות השביעית מותר לו לקטוף רק את הכמות הרגילה כדרך התצרוכת הביתית הקבועה בכל השנים. וכן לקטוף כמות גדולה ולשמור בהקפאה או בשימורים וכדומה (אפילו כדי לאכלם לאחר מכן בעצמו) – אסור. ואם רוצה בעל השדה לאסוף כמות גדולה מצורך בני ביתו, על מנת לחלק לעניים – מותר. ובלבד שלא ימנע אף אדם מלהיכנס לשדה ללקט בעצמו פירות, אך רשאי להגביל את שעות הכניסה לשעות סבירות ונוחות.

במקרה שמוכר מעט מפירות שביעית – המעות שיקבל הרי הן כפירות שביעית ויקנה בהן מאכל (ואז תפקע הקדושה מן המעות) ויאכלנו בקדושת שביעית, ואותו הפרי הנמכר נשאר גם הוא קדוש בקדושת שביעית כשהיה. ואם עבר וקצר כל שדהו, הרי התבואה והפירות הפקר, ואסור לו להכניסם לביתו.

באם אוכל את הפירות בשדה עצמה בשנת השמיטה, יזהר לא להשליך גרעיני פרי למקום שיכול להשתרש באדמה ולצמוח, אף על פי שאין כוונתו לזריעה, וטוב שימעך את הגרעינים לפני שמשליכם, כך שלא יוכלו לבוא לידי זריעה. ויש אומרים שכל שאינו מתכוון לזריעה, מותר. ואם הוא במקום דריסת רגלי אדם ודאי מותר, שאין סופן לצמוח ואין בו משום זורע.