הלכה יומית

נאמר בגמרא: "החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי, פטור". וכמה מהראשונים כתבו שאיסור החבלה מן התורה; והיו שכתבו שהאיסור הוא רק בחבלה שאינה־תועלתית, אך חבלה לצורך מותרת. ודנו האחרונים האם מותר לתרום דם לצורך הרווחת ממון, כשלצורך עידוד התרומה מעניקים מלגות שונות. כמובן שכשישנו חולה הזקוק לזה ודאי הדבר מותר לצורך הצלתו. אולם כאשר התרומה מיועדת עבור בנק־הדם בחו"ל, ויתכן שמנת הדם לא תבוא לאדם שדוחים איסור עבורו. אלא שכתבו הפוסקים להקל בזה ראשית משום שבימי הגמרא היה מוקבל שהוצאת הדם מן הגוף יש בו משום רפואה, שנית, יתכן שאין בכך כל איסור חבלה כיוון שכיום הוצאת הדם נעשית כמעט ללא צער.

נאמר: "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך". ונפסק להלכה שכל דירת אדם, שניתן לעלות על גגה, חייב להציב לגגה מעקה חזק, בגובה של עשרה טפחים (כ־ 80 ס"מ) לפחות, כדי שאם ייפול עליה אדם תשמש לו כמשענת לבל ימעד חלילה. דנו הפוסקים, לגבי ברכה על עשיית המעקה – שכן, ככלל אין מברכים על מצווה שמטרתה מניעת־סכנה, ואכן יש שכתבו שאין לברך עליה, ובפרט שלא הוזכרה להלכה בשלחן־ערוך ברכה על כך. אולם יש שהביאו את דברי הראשונים לפיהם מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה", שכן במצווה זו התורה נתנה הוראה מעשיית לעשות מעקה, וכן משמע מהרבי שיש לברך על עשיית המעקה.

אמרו חכמים: "בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש .. מפני כבוד מתים", ומכך שדינים אלו שנאמרו מפני כבוד המת, באים בגמרא בהמשך לאיסור קלות ראש בבית הכנסת, למדו הפוסקים שכשם שבבתי כנסיות "אין אוכלין בהן ואין שותין בהן", כך גם בבתי העלמין קיים איסור אכילה ושתייה. וכך נפסק להלכה בשלחן ערוך. וכתבו הפוסקים שגדר בגובה עשרה טפחים )כ- 80 ס"מ( מספיק כדי להפריד את מקום האכילה מבית-העלמין ומותר לאכול מעברו. ודייקו הפוסקים שכל האיסור האמור, הוא רק לגבי אכילה בבית העלמין, אך מאכלים ומשקים שנכנסו לבית העלמין לא נאסרו וניתן להשתמש בהן בחוץ.

אמרו חכמים: "עושין חופות לחתנים .. ותולים בהם .. אוכל נפש", כלומר, מותר לתלות מאכלים מעל חופת החתנים, בשונה מהאמור – להבדיל – מעל המת שאין תולים דברי מאכל, משום שיימנעו אח"כ לאוכלם, אך מאכלים הניתנים מעל החתנים מותר כיוון שייאכלו לבסוף. ומכאן נפסק להלכה, שאסור לגרום למאכל דבר שימנע את אכילתו. ודנו הפוסקים לגבי הכנסת דברי מאכל לבית-הכסא מפני רוח- רעה שבו, ויש שהקפידו שלא לגעת במאכל כלל לאחר היציאה משם לפני נט"י. ולמעשה נהוג שלא להכניס דברי מאכל לשם לכתחילה, אך בעת הצורך, כגון, הנמצא במקום ציבורי ונצרך לשאת עמו תיק ובו דברי מאכל, יש להקל בכך בפרט כשהמאכל מכוסה. ובדיעבד, מאכל שנכנס לבית-הכסא אינו נאסר.

חכמים הזהירו כמה דברים שאין לאכלם משום סכנה ומהם: "האוכל שום קלוף ובצל קלוף .. שעבר עליהם הלילה". וכותב אדמו"ר הזקן שגם היום יש לחוש ולהיזהר בכך גם כאשר הם סגורים בתוך בגד או כלי. והדרך הנכונה לאחסנם כשהם קלופים – להשאיר את ה"שיער" שבראשם או מעט מקליפתם. ודנו הפוסקים האחרונים לגבי שימוש באבקת וגבישי שום, והרבה כתבו להקל בכך. אלא שיש שעדיין חששו לשיטת אדמוה"ז המחמיר כאמור, בבצל או שום קלופים שעבר עליהם הלילה. ולכן ההשגחות המהודרות מקפידים שיאפו או יבשלו את השום לפני עלות השחר של יום קילופם, ובכך השום יהיה מבושל.

חכמים אסרו שתיית "משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה .. בכלי מתכות" משום סכנה. והוסיף אדמו"ר הזקן וכתב בסוגריים שבשו"ע: "ואין צריך לומר מים עצמן". כלומר שאיסור זה, חל אף על מים רגילים ששהו לילה בכלי מתכת. ואכן בידי רבותינו נשיאנו השתמר מנהג זה ואף אנשי מעשה נהגו להחמיר בכך. אולם למעשה, מיישב הרבי את המנהג הרווח שלא להקפיד על כך, מכמה טעמים. ראשית הוספת אדמוה"ז באה בסוגריים כלומר ישנו ספק בדין זה. שנית, המיחמים מחוברים לחשמל וכלי מחובר לכמה עניינים בטל מתורת "כלי", ולכן אינם ככלי מתכות, והעיקר שכבר "דשו רבים" בכך, כלומר שפשט המנהג להקל ורואים שלא נגרם נזק מכך, ושומר פתאים ה'. יתר על כן הרבי עצמו בשבת היה שותה חמין ממים 'שלנו'.

מובא בגמרא שישנם כמה דברים האסורים משום סכנה ומהם: "האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה .. שעבר עליהם הלילה". ומבואר בגמרא שהסכנה קיימת גם כאשר הם סגורים בתוך בגד או כלי, משום רוח רעה ששורה עליהם. ונחלקו הפוסקים האם גם היום יש לחוש לכך. יש הסוברים שאין לחוש לרוח הרעה הזו, כי כבר בטלה מהעולם. אולם לעומתם יש שהחמירו בכך. למעשה הכריע אדמו"ר הזקן וכתב שגם היום יש לחוש ולהיזהר בכך. כמובא בגמרא הדרך הנכונה לאחסנם כשהם קלופים – להשאיר את "עיקרם" והוא השער שבראש השום והבצל או מעט מקליפתם.

מאז שנאמר לעשו "ועל חרבך תחיה", ראו חכמים צורך לנהוג בזהירות מפני הגוי ואסרו לעשות עסקים מסוימים עמהם מחשש זה. עם זאת, כתבו הפוסקים מספר היתרים לכך, א. כאשר עובדים בחברה רשמית והם מפחדים שייתפסו ע"י המנהל. ב. באם האדם משוה את עצמו בעיני הגוי כאדם חשוב. לגבי נסיעה עם גוי ישנו היתר נוסף, כשהיהודי אומר לו שצריך להגיע למקום רחוק יותר מהמקום שאליו הוא צריך להגיע, במצב זה, הגוי יחכה קרוב לסוף הנסיעה בכדי לבצע את זממו, וכאשר בפועל ירד מהרכב מוקדם יותר הגוי לא יספיק להזיק לו. יש מהפוסקים שכתבו שאיסורים אלו אינם נוהגים בגויים שביננו ובפרט שאימת המלכות עליהם, אלא שלנוכח המצב העכשווי באה"ק ראוי לנקוט במשנה זהירות.