הלכה יומית

על למוד התורה נאמר: "ושננתם", ודרשו חכמים: "אל תקרי 'ושננתם' אלא 'ושלשתם' . . שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד". ומבואר בגמרא שהלימוד בכל יום צריך להתחלק לשלשה חלקים: מקרא, משנה ותלמוד. כתבו הפוסקים שהשליש במשנה פירושו לימוד הלכות פסוקות, וכן כתבו שהעוסק במלאכה ואין לו פנאי ללמוד, עליו לקיים את חובת לימוד התורה בלימוד "הלכות-פסוקות ותלמוד", על-מנת שידע כיצד לנהוג, ואינו יוצא ידי חובת תלמוד-תורה ללא לימוד ההלכות. ואמרו חכמים "מיום שחרב בית-המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", וכרמז לזה כתב האריז"ל שהפסוק "הריעו לה' כל הארץ" ר"ת הלכה.

כותב אדמו"ר הזקן שעל האדם להיות בקי בכל הלכות קיום המצוות, וכן בהלכות המזהירות מאיסורים, טעם הדבר הוא מפני שלא תמיד מצוי מורה ההוראה נגיש, שניתן לשאול אותו כיצד לנהוג, ובהעדר הלימוד בקלות יוכל לעבור על איסורים ח"ו, כגון בהלכות שבת המרובות. שנית, יתכן ויהיו דברים שכלל לא יעלה בדעתו שקיימת בעיה כלשהי בתחום זה, ולכן על כל אדם מוטל לרכוש ידע כללי בהלכות הצריכות הלכה-למעשה, ולו בכדי שידע להפנות את השאלה אל רב מורה-הוראה שיורהו כיצד לנהוג.

על דברי תורה נאמר: "ושננתם" ודרשו חכמים: "שיהיו דברי תורה שנונים ומחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם . . אלא אמור לו מיד", ואמרו חז"ל: "כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר". ולכן יש לחזור תמיד על דברי התורה אותם למדים. ובלמוד הלכה למעשה יש להשקיע בשינון ובחזרה גם אם ריבוי החזרה גורם לו להתקדם בידיעותיו באיטיות, אלא שעליו להפיק את המרב לפחות, בהלכות מעשיות.

אודות קביעות יומית בלימוד ההלכה ידועים דברי חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם-הבא". ופעמים רבות מעורר הרבי על הנחיצות בין בנ"י בכלל, ותלמידי הישיבות בפרט, לקבוע משך זמן בכל יום, לפחות כמה דקות, ללמוד הלכות הצריכות למעשה, כמו דיני הפסק בתפלה, ברכות ק"ש, ברכת הנהנין וברכת המזון, שכן, השאלות שמתעוררות בענינים אלו הם מעשים שבכל יום. ועל כן יש לקבוע שיעורים ברבים בהלכות הנצרכות, ולעורר את הרבים להגיע ולהשתתף בשיעורים, וכן לקבוע עיתים ללמוד פרטי בספרים אשר לקטו בדורנו, ובהם מרוכזים עקרי הדינים השייכים למעשה.

ברכת התורה דינה כברכות השחר, כשם שברכות השחר נאמרות פעם אחת ביום, על אף שהסיח דעתו מאמירת הברכה כמו כן בנוגע לברכת התורה. ואף אם ישן באמצע היום נהוג שלא לברך ברכת התורה קודם הלימוד לאחר שהתעורר. אך שינת הלילה אם זוהי שינתו העיקרית נחשבת כשינת קבע, והמתעורר ממנה החל מחצות הלילה עליו לברך ברכת התורה קודם הלמוד. ואם היה ער כל הלילה ללא הפסקה מברך ברכת התורה רק כשיאיר היום.

נאמר: "כתוב לך את הדברים האלה " ודרשו חכמים: "דברים-שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה". בטעם האיסור יש שביארו שהוא מתוך החשש שמא ישנה מלשון הכתוב כאשר אינו קורא מתוך הכתב. ויש שכתבו שהוא משום שבתורה שבכתב ישנם דברים שניתן לראותם רק מתוך הכתב וכמו אותיות רבתי שבספר-התורה והאותיות הזעירות וכן אותיות יתירות או חסרות, שלכולם משמעות עמוקה ותלויים בהם תלי תלים של הלכות, וכשאומר את הפסוקים בעל-פה לא יורגשו אותיות אלו ונמצא מחסר מן התורה חלילה. ולכן יש להיזהר שלא לומר בעל-פה פסוק מתורה שבכתב, וכך מצינו שנוהג הרבי שמקפיד שלא לומר את הפסוק בשלמותו בעל-פה או שמשנה מעט את לשון הפסוק.

על אף איסור אמירת תורה שבכתב בעל-פה, כל דבר שהוא שגור ורגיל בפי הכל כגון פרשת הקרבנות וכן שאר פסוקים כגון זמירות ושירת-הים וקריאת-שמע מותר לאומרם בעל-פה. אולם דברים שאינם שגורים בפי כל אדם, אסור לאומרם בעל-פה גם אם הם שגורים בפיו. אך אדם שהוא כבד ראיה ל"ע או הנמצא במקום חשוך ואינו יכול לקרוא מתוך הכתב, רשאי לומר פסוקים בעל-פה, בכדי שלא יתבטל מדברי-תורה ותפלה.

נוהגים לומר בתום תפלת שמונה-עשרה, קודם "יהיו-לרצון" השני, פסוק המתחיל באות מתחלת שמו ומסיים באות מסוף שמו, ומי שיש לו כמה שמות יאמר על כל שם פסוק אחר, וכמה סגולות קשורות במנהג זה להינצל ביום הדין, ואף נשים נוהגות בכך, ומצינו שהורה הרבי לכמה אודות מנהג זה תוך הכוונה לפסוק אותו עליהם לומר בהתאם לשמם. כמו כן כותב הרבי שחסידים נוהגים אף לומר את הפסוקים השייכים לשמותיו הק' של הרבי. באמירת פסוקים אלו יש מן הפוסקים שהעיר שאם פסוקים אלו אינם שגורים בפי-הכל עדיף שלא לאמרם בעל-פה מפני שהם בכלל "דברים-שבכתב", אלא שלמעשה המנהג להקל בזה וכמה טעמים נאמרו על-כך.

יש שהתירו לומר תהלים בעל-פה כיוון שמטרתם לעורר רחמים ולכן דינם כתפלה השגורה בפי-כל ומותר לאומרם בעל-פה. אלא שלמעשה יש לחלק בין פרקי התהילים שבפועל שגורים בפי-הכל ואמנם נחשבים כתפלה, לבין חלקו הגדול של ספר התהילים שאינו שגור בפי-כל, ולכן למעשה יש להחמיר ולומר תהילים מתוך הספר, ורק פרקים השגורים כמזמור כ' וכדומה ניתן לומר אף בעל-פה, וכשאין תחת ידו תהלים יכול לומר אף את יתר הפרקים בעל-פה.

נהוג בתלמודי תורה וכדומה לשנן עם התלמידים בעל-פה את הפסוקים הנלמדים, כמו-כן כותב אדה"ז שיש להשתדל לחקוק במח הזכרון את חמשת חומשי-התורה, וכתבו הפוסקים ליישב הנהגה זו שאין בה משום האיסור של "דברים-שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל-פה", ובארו מכמה טעמים להתיר את הדבר. ולגבי שירת האזינו מציין הרבי שישנו מנהג ללומדה ולשננה בעל-פה ולאמרה מזמן-לזמן, ויש לכך רמז מן הנאמר עליה: "שימה בפיהם", ששירה זו צריכה להיות שגורה בפי-כל אדם.

כתבו כמה מן הפוסקים שבכלל האיסור של שכחת התורה, יש להיזהר מפני עשיית או אכילת דברים הגורמים לשכחה. בין הדברים הגורמים לשכחה הוא השארת ספר פתוח בתום הלימוד בו, מסיבה זו יש להקפיד לסוגרו ולא יניחו פתוח, שהדבר עשוי לגרום לשכחה. ויש שהקלו להשאיר את הספר פתוח כאשר יוצא להפסקה קצרה כגון כשנצרך לנקביו, אלא שכתבו הפוסקים להימנע מכך, ולכן גם כשנצרך לקום מן הספר לזמן קצר ראוי שלפחות יכסה את הספר בדבר מה. ומסופר שהורה הרבי בשם כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ שמי שהשאיר את הספר פתוח צריך לסוגרו בעצמו ולכן כשמוצאים ספר פתוח, וניתן למצוא את מי שפתחו – יש לקרוא לו שיסגרהו.

כתבו הפוסקים להיזהר מכמה דברים מפני שקשים הם לשכחה, ומהם: מי שאינו נוטל ידיים לאחר שעושה דבר המצריך נטילה; הקורא אותיות בולטות שעל גבי הקבר; המתגאה והמתייהר; הכועס וכן המסתכל בפני אדם הכועס; העוסק בדברי ליצנות; לבישה או הפשטת שני מלבושים יחד; כמו כן אין לנגב ידים (אחרי נט"י) בבגדים; בעת נטילת הצפרניים, יש להקפיד שלא ליטול אותן כסדרן אצבע אחר אצבע הסמוכה לה; וכהנה ישנם עוד כמה וכמה דברים עליהם אמרו חכמינו שגורמים לשכחה, ויש להימנע מכל אלו, פן ישתכח תלמודו.