הלכה יומית

ככל יו"ט שחל במוצאי-שבת, מבדילים בתפילת ערבית של ליל ב' דראש השנה (החל במוצש"ק) באמירת "ותודיענו", בכדי להבדיל בין קדושת השבת החמורה לקדושת החג. מי ששכח לומר "ותודיענו", והתחיל לומר "ותתן לנו ה' אלקינו" שוב אינו אומר "ותודיענו", ויש שכתבו שמן הדין ניתן לומר "ותודיענו" עד אמירת ה' של חתימת ברכת "מקדש ישראל ויום הזכרון", וכל שכן אם נזכר לפני "יעלה-ויבוא" שיכול לומר שם ותודיענו.

בצאת יום א' דראש השנה מדליקים את נרות החג (לאחר צאת הכוכבים, ובאמצעות אש הדולקת מערב ראש השנה) רק לאחר אמירת 'ותודיענו' בתפלת ערבית, והוא הדין לגבי יתר המלאכות המותרות ביום טוב שאסור לעשותן אם לפני אמירת 'ותודיענו'. הצריכים לעשות מלאכה (המותרת ביו"ט) קודם תפלת ערבית או להדליק נרות חייבים לומר תחילה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" (בלי שם ומלכות).

בליל ב' דר"ה החל במוצאי שבת (וכן כל יו"ט החל במוצאי ש"ק) סדר ברכות הקידוש – הינו לפי הסימן "יקנה"ז": יין ("בורא פרי הגפן"); קידוש ("אשר בחר בנו וכו'"); נר ("בורא מאורי האש"); הבדלה ("המבדיל בין קודש לחול וכו'" וחותם "בין קודש לקודש"); זמן ("שהחיינו"); ואין מברכים על הבשמים. בברכת "בורא מאורי האש" אין מקרבים את הנרות, וכן אין מאחדים את השלהבת שלהם ואף לא מביטים בציפורניים כבכל מוצאי שבת, אלא רק מסתכלים על הנרות בעת הברכה. מי שטעה ושינה את סדר הברכות יצא, חוץ ממקרה בו הקדים ברכת הקידוש לברכת היין, שאם עשה כן צריך לחזור ולברך ברכת הקידוש.

מן התורה גם כשחל ראש השנה בשבת מצווה לתקוע בשופר, אלא שאסרו חכמים לתקוע בשופר בשבת משום שאין הכל בקיאים בתקיעת שופר, וחששו שמא ייטלו את השופר וילכו עמו בשבת אל הבקי ללמוד לתקוע, ויעבירו את השופר ד' אמות ברשות הרבים (במקום שאין עירוב). ובגמרא רמזו זאת מהאמור: "שבתון זכרון תרועה", שכראש השנה חל בשבת הוא "שבתון זכרון תרועה", מזכירים את התרועה אבל אין מריעים בפועל, ובתורת החסידות מבואר כאשר ראש השנה חל בשבת, אין צורך כל כך לעורר את העונג העליון ע"י השופר, מכיוון שהעונג שבשבת פועל שהקב"ה יקבל את הבקשה להיות מלך על העולם, ולכן די בהזכרת הפסוקים בלבד.

בראש השנה שחל בשבת ושכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' ואמר שם ה' שבברכת "בונה ירושלים", יסיים הברכה וכל זמן שלא התחיל עדיין ברכת 'הטוב והמטיב' – כוללן יחד ואומר "ברוך . . שנתן שבתות למנוחה . . וימים טובים לזיכרון, את יום הזיכרון הזה, ברוך . . מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון. אבל אם שכח רק אחת מהן, אומר בנוסח ברכה זו רק את מה ששכח ולא את ההזכרה השנייה. ואם נזכר ששכח 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לאחר שהתחיל 'הטוב והמטיב', בלילות ראש-השנה חוזר לתחילת ברכת-המזון, אבל ביום אינו חוזר, ואם שכח 'רצה' יחזור.

ידוע כי בדרכו של אברהם לעקידת יצחק הגיע השטן להפריעו והתגלה אליו בדמות נהר, אולם אברהם אבינו מסר את נפשו ונכנס לתוך הנהר עד צווארו. זכר למסירותו זו של אברהם ומעוד טעמים נוספים נתקן ביום הראשון של ראש השנה מנהג ה"תשליך", על יד הנהר, באר מים או מעיין בו מצויים דגים חיים. במקום שיוכלו לראות ממנו את הדגים, שכשם שהדגים עיניהם פקוחות תמיד, כך עין של מעלה פקוחה עלינו תמיד לטובה. במשך הדורות נקבע שכאשר חל ראש השנה בשבת דוחים את ה"תשליך" ליום ב' דר"ה ומבאר הרבי שהדבר נועד למנוע תקלה כגון טלטול סידורים במקום שאין עירוב, ולכן אין יוצאים ל"תשליך" בשבת.

נהגו רבותינו נשיאינו להאריך ביותר בתפלת ערבית של ליל א' דראש-השנה, ואומר הרבי שמעין זה צריך להיות אצל החסידים. בתום תפלת העמידה של ליל ראש-השנה, אומרים מזמור "לה' הארץ ומלואה" כשארון-הקודש סגור, ואמרו רבותינו נשיאינו שבין הדברים המהווים "כלי" להשפעות הגשמיות על כל השנה, הוא מזמור זה הנאמר בכוונה עצומה. לאחר תפילת ערבית של ליל א' דראש-השנה, מברכים איש את רעהו בלשון יחיד: "לשנה טובה תכתב ותחתם", ולאחר חצות היום השני אין לאחל בלשון זה מפני שבשלב זה כבר מסתיימת הכתיבה של ראש-השנה.

למדו חכמים, שבפתיחת השנה אוכלים דברים מסוימים לסימן טוב, ולכן נוהגים שאת פרוסת "המוציא" טובלים בדבש (שלוש פעמים), ואחריה נוטלים חתיכה נוספת ומטבלים במלח שלוש פעמים. לאחר הטעימה מפרוסת המוציא, נוטלים תפוח מתוק, חותכים אותו לחלקים, וטובלים חלק אחד ממנו בדבש (שלוש פעמים), נוטלים ביד ימין ומברכים "העץ", ואחר הברכה קודם האכילה אומרים את ה"יהי-רצון". ברכת העץ היא על התפוח דווקא גם כשישנם תמרים או רימונים, שהם משבעת-המינים, ופוטרים בברכה זו אף את יתר הפירות שיוגשו במהלך הסעודה והורה הרבי שבליל ראש השנה יש לאכול מן הרימון כשיעור שלם; למנהגנו את יתר הדברים המוגשים לסימן טוב כגון רימון או ראש איל ודומיהם, אוכלים ללא אמירת "יהי-רצון".

בשל ההקפדה והזהירות בכל דבר הנעשה בראש-השנה, נמנעים ביותר מלדבר דברים בטלים אף בעת הסעודה, ובפרט בלילה הראשון. כמו כן נמנעים מלאכול דברים מסוימים, ולכן כתבו הפוסקים להימנע מלבשל את הדגים בחומץ, וכן נוהגים שלא לאכול חריף בראש השנה. כמו כן כתבו שראוי להימנע מאכילת אגוזים ולוזים, מפני ש"אגוז" בגימטריא "חט(א)". ואף משום שטבעם של האגוזים, להרבות רוק וליחה המפריעה בתפילה ובתקיעות. ועל-פי-זה, יש שנהגו להימנע אף מאכילת פיסטוקים, שקדים, ובוטנים, אך גרעיני חומוס "ארבעס" אוכלים, אולם ניתן לערב אגוזים בעוגה או בתבשיל כשאין טעמם ניכר כל-כך, אך גם בזה יש רבים שהורו להחמיר.

תקנו חכמים, להזכיר בברכת המזון את קדושת היום. ואם לא הזכיר את קדושת היום בברכת-המזון, בשבתות וימים טובים, חוזר ומברך, מפני שיש בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, אולם בימים שאין בהם חובה לאכול סעודה עם לחם, כיוון שאין הכרח שמצד קדושת היום יברך ברכת-המזון, אינו חוזר. ולגבי סעודות ראש-השנה ביום, כיון שישנה דעה שאין מחויבים באכילה אלא ניתן לצום בו (אף שאין דעה זו עיקרית), אם שכח "יעלה-ויבוא" אינו חוזר ש"ספק ברכות להקל"; אבל בלילי ר"ה שחייבים לאכול בהם פת, אם שכח חוזר לראש הברכה, ואם נזכר קודם שהתחיל "הטוב-והמטיב" אומר "ברוך . . אשר נתן ימים-טובים..".

כשהיו מקדשים את החודש על פי עדויות ראיית מולד-הלבנה, היו בית-הדין מפרסמים לציבור באיזה יום חל ראש-החודש, ועל פי הודעה זו ידעו מתי יחולו החגים. אלא שבראש-השנה שהחג חל בראש-החודש, לא יכלו להודיע באיזה יום הוא יחול, כי הדבר היה תלוי בביאתם של העדים. בכדי להסיר ספק, קבעו מראש, שראש-השנה יהיה תמיד יומיים. אלא שעל-אף שיום-ב' דראש-השנה נחשב כחג, זהו רק להחמיר אך לא להקל, ולכן אסור להכין שום דבר – לא לערוך שלחן, לא לחמם אוכל, ולא להכין סלטים וכדומה מיום א' דראש-השנה ליום השני שזהו כמכין מהחג לחול, וכן את נרות החג של היום השני מדליקים רק לאחר צאת-הכוכבים.

לגבי ברכת "שהחיינו" בהדלקת-נרות, בקידוש ובתקיעות יום-ב' של ראש-השנה התעורר ספק: יש שכתבו ששני הימים נחשבים כיום ארוך, ורק בראשון מברכים "שהחיינו", או שמברכים אף ביום השני. בכדי לצאת לכל הדעות נהוג להביא לשולחן פרי חדש, ולהביט בו בברכת-שהחיינו. ולכן נוהגות הנשים להדליק את הנרות סמוך לסעודה כאשר הפרי כבר על השלחן ולכיון עליו כבר בעת ההדלקה. לאחר הקידוש יש לאכלו לפני נטילת ידיים, כשיעור ברכה אחרונה ואחר-כך מברכים ברכה אחרונה על הפרי. כמו כן בתקיעות ביום השני (כאשר ר"ה חל בחול וברך שהחיינו היום א') בעל התוקע לובש בגד חדש; אלא שאם אין פרי או בגד חדש, גם יש לברך "שהחיינו" כי למעשה נוקטים שיש לברך שהחיינו ביום השני.