הלכה יומית

בהלכות הקודמות התבאר דין שליח-ציבור שטעה בעת חזרת-הש"ץ. הלכה זו תעסוק בטעות בתפלת-הלחש. כתבו הפוסקים שהש"ץ שטעה בתפלתו שבלחש, לעולם אינו חוזר ומתפלל שוב את תפלת העמידה, משום שבכך יגרום טורח לציבור, אלא יסמוך על חזרת-הש"ץ אותה יאמר מיד, וכשיסיימה יאמר בלחש "אלקי, נצור" ויפסע לאחוריו כפי שנוהג היחיד. במקרה שטעה הש"ץ, בשלשת הברכות הראשונות של תפלת שמונה עשרה – בתפלתו שבלחש, נחלקו הפוסקים: יש שכתבו שעליו לחזור. לעומתם היו שכתבו, שאף אם טעה בשלשת הברכות הראשונות אינו חוזר. ולמעשה פוסק אדמוה"ז שכל עוד ואוחז הוא עדיין בתפלתו יחזור, אך אם כבר סיים תפלתו לא יחזור, שלא להטריח את הציבור.

נאמר בפרשתנו "שמע ישראל", ודרשו חכמים השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך". נחלקו התנאים האם השמעת מילות קריאת שמע מעכבות, והוכרע להלכה שלכתחילה חייב האדם לבטא בשפתיו ולהשמיע לאוזניו כל מה שאומר, הן בקריאת-שמע, הן בתפילה, בברכת-המזון ושאר הברכות. ובדיעבד, אם לחש את המילים ולא השמיע לאוזניו יצא ידי חובתו, אבל אם לא ביטא בשפתיו לא יצא, שהרהור אינו כדיבור. יש מן הפוסקים שהסיקו מכך שקריאה שאינה נשמעת לאוזניים, לכתחילה אינה מוגדרת כ"קריאה". ודנו הפוסקים אודות כבד שמיעה, או מי ששם אטמים באזניו האם יכול להוציא אחרים ידי- חובה בקריאתו, יש שכתבו שלכתחילה לא יקרא להוציא אחרים ידי-חובתם, אך בדיעבד אם קרא יצאו ידי חובה.