הלכה יומית

על קדושת ירושלים והמקדש נאמר בגמרא: "גגין ועליות לא נתקדשו", כלומר גגו של המקום המקודש אינו בכלל הקדושה. וכיוון שדינים מסוימים נלמדו מגמרא זו להלכות תפלה ובית־ הכנסת, דנו הפוסקים אודות בית־כנסת שמעליו קיימות דירות מגורים. וכתבו הפוסקים שאסור לעשות תשמיש מבוזה מעל בית־הכנסת, ולכן אין לקבוע את מקום התפלה ארון הקודש וקריאת־התורה מתחת לשירותים. עם־זאת, כתבו הפוסקים שעל־אף שבשירותים המשמשים את בית־הכנסת ניתן להקל ולבנותם מעל מקום התפלה בבית־ הכנסת, ראוי מאוד להימנע מכך, בפרט לאור העובדה שיש הסוברים שהטינוף שתחת בית־הכסא מונע את התפילות מלעלות למעלה, ואף שמעיקר הדין ניתן להקל בזה, לכתחילה ראוי לחוש לדבריו ולא להתפלל תחת בית־הכסא.

נאמר "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", ואמרו חז"ל, "במקום רינה שם תהא תפילה", ואף הזהירו על-דבר החשיבות להתפלל בבית- הכנסת דווקא; ומי שבכל זאת רוצה לצאת לחצר ביהכ"נ, אף שמפסיד את המעלה של תפלה "במקום רינה", עליו להקפיד שלא להתפלל לפני בית-הכנסת, מפני שכשיפנה פניו לכיוון התפלה, אחוריו יהיו לבית-הכנסת, ואם יפנה פניו לבית הכנסת לא יתפלל לכוון שהציבור מתפללים. ובצדי ביהכ"נ מותר להתפלל כשפניו לירושלים. אלא שכותב אדמוה"ז שמצוה מן המובחר להתפלל בבית-הכנסת. כשהצבור מתפלל בבית פרטי ולא בביהכ"נ, מוטב להתפלל במניין מאשר בבית-הכנסת ביחידות. ואם בביהכ"נ ישנו מניין קטן ובמקום אחר ישנו מניין גדול, מעלת התפילה בבית-הכנסת גוברת, אף שאינה ב"רוב-עם".

נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ומכאן דרשו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", שהרי אברהם קבע מקום לעמידתו-תפלתו. וכתבו הראשונים שאין די בכך שמתפלל בבית הכנסת קבוע, אלא שאף בבית הכנסת עצמו בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. והזהירו חכמים על גודל החשיבות בתפלה בבית הכנסת עם הציבור, אך גם מי שנאלץ להתפלל בביתו עליו להקפיד לקבוע מקום לתפלתו בתוך הבית. יצוין שעל פי הוראת הרבי כיוון שכל בית יהודי הינו "מקדש מעט" יש לדאוג שיהיה בבית מקום קבוע ללימוד ועניני תפלה כגון אמירת ק"ש שעל המטה וברכות השחר.

כאמור בהלכה הקודמת ראוי שהתפלה תהיה במקום קבוע אף בתוך בית-הכנסת עצמו, והובאו להלכה מספר קריטריונים לבחירת המקום לתפלה. ראשית, ראוי שהתפלה תהיה במקום בו לומד תורה. כמו-כן צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. כמו-כן ראוי שלא להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע אמות (כ192- ס"מ), זאת משום שלא תיראה התפילה כמטרד שהוא מצפה לסיום התפילה שיוכל לצאת משם, וכן משום שהמקום בתוך בית הכנסת יסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ.

אמרו חכמים: "טפח באשה ערוה", וביארו בגמרא שדין זה נסוב גם על אשתו, שכל מקום שדרכו להיות מכוסה באשה, אם מגולה ממנו טפח הרי הוא "ערוה" ואסור לקרוא קריאת שמע כנגדה, ויש מקומות בגוף שאסור לגלות אפילו פחות מטפח. ולא רק באשה אמור דין זה אלא אף באיש, ואסור לקרות קריאת שמע ולהתפלל כנגדו אם מגולים אצלו מקומות שדרכם להיות מכוסים ואפילו אם הוא תינוק בן יומו, אך לברך כנגדו מותר כגון בברית המילה. אלא שבאשה ישנם מקומות נוספים שדרכם להיות מכוסים ונחשבים כ"ערוה", משום שהם מביאים את האיש המסתכל בהם לידי הרהור, ולכן אסור לאיש להתפלל כנגדן כאשר הם מגולים, אלא יחזיר פניו מהן או יעצום עיניו.

כתוב בתורה "ולא יראה בך ערות דבר" למדו מכך חכמים שכאשר יש ענין של ערוה אז אסור שיהיה "דבר", כלומר, דיבור בדברי תורה, יתירה מזו, כוונת הדברים היא שכל מקום בגוף שדרכו להיות מכוסה – צנוע, אסור להתפלל וללמוד לידו מכיון שעצם החשיפה של מקומות בגוף שדרכם להיות מכוסים -ובכללם שיער האשה- יכולים להביא לידי הרהור עבירה. בנוגע לגויים, אע"פ שנכתב בהם 'בשר חמורים בשרם', כלומר, שהגוף שלהם הוא כמו גוף של בהמה, והרי ליד בהמה אין בעיה ללמוד ולהתפלל לבד מחזיר, עם זאת, מכיון שכאן עיקר הבעיה היא ההרהור לכן גם כשעומד מול גויים שאינם בצניעות צריך להימנע מלהתפלל, אלא יחפש מקום צדדי ושם יתפלל.