הלכה יומית

נאמר במשנה שקטן היודע לנענע חייב בלולב, היינו שאביו חייב לחנכו במצות לולב. ובגמ' אמר ר' זירא שלא להקנות לולבו לתינוק ביו"ט הראשון משום שהוא יודע לקנות, ואינו יודע להקנות. ולכן ביום א' דחגה"ס (כשחל בחול), גדול אינו יכול לצאת ידי חובת מצות ד' מינים, כאשר ד' מינים אלו ניתנו לקטן מקודם (אך הקטן יכול להקנות לקטן אחר).

הסכך צריך להיות מחובר לסוכה היטב, באופן שיכול לעמוד ברוח מצויה. אך לכתחילה אסור לחבר את הסכך לסוכה בדבר הפסול לסיכוך, (כאשר ללא החיבור הסכך ייפול או יעוף, שאז הרי זה דבר המעמיד). ולכן אין לקשור סכך עם אזיקונים וכדומה, וכן יש להיזהר שלא להעמיד את הסכך על דבר המקבל טומאה (כגון כלים, או עצים שהיו כלים, או לתמוך אותו לאילן המחובר לקרקע), שמא יבואו לעשות את הסכך עצמו מדברים המקבלים טומאה. ואם הסכך יכול לעמוד ברוח מצויה, ורק רוצה לחזקו שלא ייפול בעת רוח חזקה – מותר לעשות זאת בדבר המקבל טומאה.

חובת החינוך להימנע מאיסורים, היא בכל ילד שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שדבר מסויים אסור לעשות או לאכול. אבל ילד שאינו בר הבנה כלל – אין אביו מצווה למנעו בעל כרחו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת, אלא אם כן הוא בר הבנה אזי אביו מצווה להוציאו. אמנם, לתת לילד מאכל אסור, או לומר לילד שיאכל דבר אסור או יעשה לנו דבר אסור – זה אסור לכל אדם (ולא רק לאביו), ואפילו בילד שאינו בר הבנה כלל.

קטן שהגיע לחינוך, יש לחנכו לקרוא קריאת שמע וברכותיה (בזמנה, בבוקר ובלילה). וכמו כן חובה לחנכו להתפלל תפילת שמונה עשרה, ערב ובוקר. וכן ישנה חשיבות רבה להביא את הקטנים לבית הכנסת ולחנכם לעניית "אמן", ומעת שהתינוק מתחיל לענות "אמן" יש לו חלק לעולם-הבא.

באיסור יחוד – שלא יתייחד איש עם אשה – לא חייבו חכמים לחנך את הקטנים. אמנם, גדול אסור להתייחד עם הקטנה (מגיל 3 ומעלה) וגדולה אסורה להתייחד עם הקטן (מגיל 9 ומעלה) – לא מדין חינוך אלא מפני האיסור של הגדול עצמו. אך קטן וקטנה מותרים מן הדין להתייחד זה עם זו. ומכל מקום ראוי לחנך את הילד מגיל 9 שימנע מיחוד עם בת מגיל 3 ומעלה.

ביום הכיפורים מחנכים את הקטנים מגיל 9-10 להתחיל להתענות לשעות, כלומר, לאכול מאוחר יותר מזמן האכילה הרגיל. וככל שהילד חזק ובריא יותר, מאחרים יותר את זמן האכילה שלו. ילדים מתחת לגיל 9 אין לענות אותם ואם הם רוצים לאכול יש לאפשר להם (גם בליל יוה"כ). אך בשאר התעניות לא חייבו חכמים לחנך את הילדים להתענות כלל ויש לתת להם לאכול ולשתות כרגיל, אולם ראוי לחנכם שלא יאכלו ממתקים וכדומה בכדי שיתאבלו עם הציבור. 

אמרו חכמים ש"כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר על עצמו", שהרי בקריאת שמע הוא אומר "וקשרתם לאות" ואינו מקיים. ולכן צריך להתפלל תפלת שחרית עם תפילין בכדי שיקרא ק"ש ויתפלל ויקבל עליו מלכות שמים שלימה, ולא "יעיד עדות שקר בעצמו". ולעניין 'קריאת שמע קטנה' (שקוראים קודם התפלה בכדי שלא להפסיד קריאת שמע בזמנה), יש שנהגו לקרוא אף אותה עם תפילין, וכך נהגו רבותינו נשיאינו. אלא שלמעשה המנהג הנפוץ בין רוב אנ"ש בזמננו לקרוא קריאת שמע קטנה זו שקודם התפילה ללא תפילין, והרבי יישב מנהג זה.

מי שאין לו תפילין, והצבור מתפללים – עדיף שיתעכב עד אחר תפלת הצבור לשאול לו תפילין מחברו בכדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל כשהוא עטור בתפילין ויקבל עליו מלכות שמים שלימה, מאשר שיתפלל עם הצבור בלא תפילין ויעיד עדות שקר בעצמו. ואם ישנו חשש שיעבור זמן התפלה (או "חצות היום") עד שימצא תפילין יתפלל ללא תפילין, וכשיבואו התפילין לידו יניחן במנחה או יניחן באמצע היום ויאמר בהם איזה מזמור, ומנהגנו לומר ק"ש.

מי שלא היו לו טלית ותפילין והחל להתפלל, וכשהגיע ל"ישתבח" הגיעו – לא יברך עליהן לפני ישתבח כיוון שאין מפסיקים בין "ברוך שאמר" ל"ישתבח", אלא ימתין עד לאחר ברכת "ישתבח", ויברך עליהן בין "ישתבח" ל"יוצר". אבל שליח ציבור שהביאו לו טלית ותפילין יברך עליהן מיד ולא ימתין עד לאחר "ישתבח", בכדי שיוכל לומר את הקדיש שבין "ישתבח" ל"יוצר" ללא הפסק. אולם אם הגיעו אליו בין ישתבח ליוצר יברך עליהן ואז יאמר קדיש, אך לא יפסיק בין קדיש ל"ברכו" ולא בין "ברכו" ליוצר אור.

מי שלא היו לו טלית ותפילין והחל להתפלל, וכשהגיע לקריאת שמע או לברכות ק"ש הגיעו – יתעטף בטלית ללא ברכה, אך לא יפסיק בפרשה ראשונה של קריאת שמע. ולאחר תפלת שמו"ע יברך על הטלית. אבל אם התפילין הגיעו בברכות ק"ש, יניח ויברך עליהן בין הפרקים. אך אם באו בק"ש עצמה החל מ"ואהבת" ועד שמו"ע יניח ויברך עליהן אפילו באמצע הפרק.

מי שלא היו לו טלית ותפילין והתפלל, והגיעו אליו לפני שהתחיל תפלת שמו"ע אך לאחר שברך "גאל ישראל", במקרה זה יניח את התפילין ללא ברכה, ולאחר שיסיים את תפילת שמו"ע ימשמש בהן ויברך עליהן. אבל לא יתעטף בטלית בין גאולה לתפלה אפילו ללא ברכה, מפני שהוא כבתפילת העמידה ממש, והטעם שאת התפילין מניח בין גאלוה לתפלה הוא, משום שצריך להיות עטור בהן בתפלה בכדי לקבל עליו מלכות שמים שלימה.

נחלקו הראשונים האם חיוב טבילת כלים הוא מן התורה או מדרבנן, ומאחר ולדעת הרבה טבילת כלים מדאורייתא, קטן אינו נאמן להעיד על טבילת כלים שטבל. אולם אם הולך להטביל כלים יחד עם גדול יכול הגדול לתת לקטן לטבול את הכלים כאשר רואהו הגדול, וכן נאמן הקטן לומר שמסר לגדול לטבול. אך אם הגדול אינו רואה את הקטן מטביל, לא ניתן לסמוך על הקטן, ובכלי זכוכית (שטבילתם מדרבנן לכו"ע) יש מקילים.