הלכה יומית

לאחר אמירת פסוקי הסליחה, מברכים "שהחיינו" כפי שמברכים בכל החגים בעת הקידוש, אלא שביום הכיפורים כיוון שאין בו קידוש על הכוס, מברכים ברכה זו בבית הכנסת. שליח הציבור מברך בקול רם, וגם כל אחד מהקהל מברך בלחש, וישתדל לסיים לפני שליח הציבור, בכדי שיוכל לענות "אמן" על ברכתו. אלו שברכו 'שהחיינו' בעת הדלקת הנרות – לא יברכו כעת. וראוי להכריז ולהזכיר על כך בבית הכנסת.

בתפילות יום הכיפורים אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם. בטעם הדבר כתבו הפוסקים על פי דברי המדרש, שכשעלה משה למרום שמע את מלאכי השרת משבחים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וירד ותיקן לישראל לאומרו בלחש. כאדם הגונב חפץ נאה מארמונו של המלך ונתנה לאשתו, ואמר לה: אל תתקשטי בו אלא רק בצנעה בתוך ביתך. ולכן כל השנה הוא נאמר בלחש ורק ביום הכיפורים שישראל דומים למלאכים, אומרים אותו בקול רם. וכן נוהגים בכל פעם שקוראים קריאת שמע – כולל קריאת שמע על המיטה וק"ש שבבוקר, עד מוצאי יום הכיפורים. אחרי "עלינו", אומרים ארבעה מזמורי תהילים א–ד (בכוונת שם ה' בניקוד בברית). בסיום אמירת המזמורים אומרים קדיש יתום. לאחר מכן נוהגים לומר את כל התהילים בציבור.

מפאת כבוד התפילין חששו חכמים לכבודן, עד שאסרו להניח תפילין בלילה (למרות שמעיקר הדין היה אפשר להניח תפילין בלילה), וטעם הדבר שאסרו להניח תפילין בלילה הוא, מחשש שמא יירדם וישן שינת קבע בעודן עליו ויפיח בהן ויתבזו. ואסרו לישן עם התפילין כשהן מגולות אפילו שינת עראי מפני שגנאי הוא להן, אך כשהן מכוסות ניתן לישן עמהן שינת עראי, דהיינו שמניח ראשו בין ברכיו.

על מצוות תפילין נאמר "וקשרתם . . וכתבתם", ומכך למדו ש"כל שישנו בקשירה (דהיינו שמוזהר עליה ומאמין בה) – ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה – אינו בכתיבה". וקטן אף על פי שמדברי סופרים מצווה (על אביו) לחנכו במצוות תפילין עוד לפני שנהיה 'בר מצווה', אינו מצווה על כך מן התורה. כמו כן לגבי קשר התפילין אם עשה הנער את הקשר לעצמו בתפילין שלו בעודו קטן, אינו מועיל לאדם גדול לקיים בזה מצות תפילין. לכן, כשייעשה בר מצוה צריך להתיר את הקשר, ולחזור ולעשותו מחדש.

אסור לשאת משא על ראשו כאשר התפילין מונחות עליו, מפני שגנאי הוא לתפילין כאשר מונח על הראש דבר שאינו מלבוש ואין דרכו להיות על הראש. ואפילו דבר קל אסור להניח על הראש בעת שהתפילין עליו, אם אין דרכו בכך. אבל דבר שדרכו להניח על הראש מותר. וכן אין להניח משא בין אצילי ידו כאשר התפילין על ידו, מפני שמפסיק הוא בין התפילין ללבו.

קטן שעדיין לא הגיע לעונת נדרים (גיל 12) אין תרומתו תרומה. כלומר, אם הפריש תרומה מפירות או מתבואה – התרומה שהפריש אינה קדושה, והפירות אינם מתוקנים אלא עדיין חובה שיפריש גדול. וכמו כן אם הפריש חלה מהעיסה – אינה חלה. אך קטן שהגיע לעונת נדרים – לכתחילה לא יתרום, ואם תרם תרומתו תרומה.

נהגו העולם להתענות כשנופלין תפילין מידו על הארץ ללא נרתיקן, מפני שלא שמרן כראוי, ובפועל בזמננו נוהגים לפדות התענית בצדקה. ויש להיזהר אף שלא יגררו הרצועות על הרצפה משום בזוי מצווה. וכתבו הפוסקים שתפילין המונחות במזוודה, אף שהתפילין מונחות בכלי אחר אין לשבת עליה, משום שבישיבתו, מכביד עליהן, והוא ביזיון התפילין. אבל להניח את המזוודה על הרצפה, מעיקר הדין מותר, אלא שראוי שלא יהיו התפילין בתחתית המזוודה, אלא יהיו תחתיהם חפצים המפרידים בינם לקרקע ומוטב שהתפילין יהיו בגובה טפח מעל הקרקע.

אף על פי שהקטן פטור מכל המצוות, וגם אביו אינו חייב מן התורה לחנכו במצוות אלא מדברי סופרים – אבל לגבי תלמוד תורה, מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה, אף על פי שהקטן אינו חייב. ואם לא לימדו אביו, אזי כשיכיר הבן, חייב ללמד את עצמו (ואפילו לפני הגיעו לגיל 13).

אף על פי שהילד עצמו אינו מחויב במצוות (עד יום הולדתו ה-13), חייבו חכמים את אביו לחנכו ולהרגילו בקיום מצוות עשה ובהימנעות מלעבור על מצוות לא תעשה (אף בדברי סופרים). ושיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי עניניו. וכגון לענין קידוש והבדלה, מעת שיודע הקטן מענין שבת חייב לחנכו בשמיעתן.

חובת החינוך להימנע מאיסורים, היא בכל ילד שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שדבר מסויים אסור לעשות או לאכול. אבל ילד שאינו בר הבנה כלל – אין אביו מצווה למנעו בעל כרחו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת, אלא אם כן הוא בר הבנה אזי אביו מצווה להוציאו. אמנם, לתת לילד מאכל אסור, או לומר לילד שיאכל דבר אסור או יעשה לנו דבר אסור – זה אסור לכל אדם (ולא רק לאביו), ואפילו בילד שאינו בר הבנה כלל.

קטן שהגיע לחינוך, יש לחנכו לקרוא קריאת שמע וברכותיה (בזמנה, בבוקר ובלילה). וכמו כן חובה לחנכו להתפלל תפילת שמונה עשרה, ערב ובוקר. וכן ישנה חשיבות רבה להביא את הקטנים לבית הכנסת ולחנכם לעניית "אמן", ומעת שהתינוק מתחיל לענות "אמן" יש לו חלק לעולם-הבא.

באיסור יחוד – שלא יתייחד איש עם אשה – לא חייבו חכמים לחנך את הקטנים. אמנם, גדול אסור להתייחד עם הקטנה (מגיל 3 ומעלה) וגדולה אסורה להתייחד עם הקטן (מגיל 9 ומעלה) – לא מדין חינוך אלא מפני האיסור של הגדול עצמו. אך קטן וקטנה מותרים מן הדין להתייחד זה עם זו. ומכל מקום ראוי לחנך את הילד מגיל 9 שימנע מיחוד עם בת מגיל 3 ומעלה.