הלכה יומית

תקנו חכמים שלאחר שסיימו הצבור תפלתם יחזור שליח הציבור את התפלה בקול להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי. וגם כיום כשכולם בקיאים בתפילה, תקנה זו לא בטלה כיוון שלא דרשו לחפש בכל פעם אחרי אדם שאינו בקי, אלא קבעו לעשות כך תמיד, וגם אם הטעם המקורי התבטל, לא בטלה תקנת חכמים. וכיוון שמבחינה הלכתית נחשב השומע כ"עונה", לכן יש שכתבו שכשם שהחזן עומד בחזרת הש"ץ כך גם השומעים, והוכיחו זאת מכך שהתקיעות של חזרת הש"ץ במוסף ראש-השנה, נקראות "תקיעות מעומד", שהקהל עומד בעת החזרה, אך פשט המנהג בדורות האחרונים שאין מקפידים על כך, ומתיישבים לאחר ברכת "הא-ל הקדוש".

כחלק מכבוד הזכרת שם-שמיים, קבעו חכמים שכשם שאסור לקרוא קריאת שמע כנגד דבר מטונף, כך אסור לקרוא כנגד בית- הכסא. ונפסק להלכה שכשפניו אל בית-הכסא אסור לו לקרוא ק"ש "כמלוא עיניו", כלומר, כל עוד ורואה את בית-הכסא, וכשאחוריו אל בית הכסא צריך להרחיק ד' אמות. רבו הפוסקים הסוברים, שאפילו קירות ודלתות בית-הכסא, נחשבות כחלק מבית-הכסא ואסור לקרוא קריאת שמע כנגדן. ולגבי בתי השימוש בימינו יש שכתבו להקל, ובפרט כאשר הקירות משמשים את הבית. אלא שיש שכתבו שכיוון שגם כיום ייתכן שאינם נקיים, ראוי להחמיר שלא להזכיר דבר שבקדושה כנגדן, עד שיפנה פניו מהן ויתרחק ד' אמות, אך מדעת אדמוה"ז משמע להקל בכך.

נאמר: "ייראוך עם שמש", ודרשו חכמים שמצווה להתחיל את תפלת שמונה-עשרה אחר הנץ החמה. על-אף שמעיקר הדין זמן תפילת שחרית מתחיל מעלות-השחר, ומי שהתפלל משעה זו יצא ידי-חובתו, עם זאת, לכתחילה מצווה להתפלל רק לאחר הנץ החמה. ובשעת הדחק, כגון, היוצא לדרך ולא יוכל להתפלל אחר כך, יתפלל לאחר עלות-השחר. ודנו הפוסקים האם תפילה בציבור עדיפה מתפילה לאחר הנץ; יש שכתבו שתפילה בציבור עדיפה, אולם אם על-ידי הדחייה עלול היחיד לאחר את תפילתו או לשכוח אותה, יתפלל בציבור אף אם זה קודם הנץ. ויש שהעדיפו תפילה לאחר הנץ, אלא שישמע את המניין ויתפלל אח"כ לאחר הנץ ביחידות, וכך משמע מאדמוה"ז שיש תמיד להעדיף תפלה בזמנה ולא לפניה.

אמרו חכמים: "כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה". כלומר, האוכל מאכל עיקרי ומאכל משני, עליו לברך רק על המאכל העיקרי את הברכה המתאימה לו, ובכך פוטר את המאכל המשני מברכה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות ברכת הגלידה המוגשת בגביע וופל, האם עליו לברך "שהכל" משום שהגלידה היא העיקר, או "מזונות" כברכת הגביע. ולמעשה יש לחלק בין סוגי הגביעים ומטרתם, גביע שאינו ממותק הנמכר בנפרד מהגלידה, מטרתו בדרך כלל רק להחזיק את הגלידה, אין מברכים עליו אלא נפטר בברכת "שהכל" של הגלידה. אולם גביעים ממותקים, הנמכרים יחד עם הגלידה שבתוכם, נחשבים כעיקר ומברכים רק עליהם "מזונות".

הורו חכמים: "שאין גוללין ספר תורה בציבור", משום כך אף בבית המקדש כשהיה הכהן הגדול קורא בתורה ביום הכיפורים, פרשה אחת מספר ויקרא ואחת מספר במדבר. את הקריאה בספר במדבר היה קורא בעל פה, כדי שלא להטריח את הציבור בהמתנה עד שיגללו את ספר התורה. אלא שלמעשה נהוג כיום שכשקוראים בתורה בשתי מקומות כגון בשבת ראש חודש, גוללים את ספר התורה, וביארו הפוסקים שזהו משום שהציבור מוחל על כבודו למען קריאת עליית ה"מפטיר" מתוך הספר, וכמה טעמים נאמרו ליישב את ההבדל בין ההקפדה על טורח הציבור בבית המקדש לבין מחילת הציבור בבית הכנסת למען קריאת התורה שתקנו הקדמונים.

בהלכה הקודמת התבארה חומרת כבוד הציבור וההקפדה שלא להטריחם. ישנם עוד הלכות הקשורות לכך: נפסק להלכה שיחידים בקהל שמאריכים בתפילתם, והציבור כבר סיים תפלתו, אין החזן רשאי להמתין להם. כמו כן נפסק שעל אף שצריך לבדוק את הציציות לפני לבישת הטלית, מי שנקרא לעלות לתורה ומתעטף בטלית, לא יבדוק את ציציותיו, מפני טורח הציבור. דנו הפוסקים לגבי ספר תורה שהוצא מהארון בטעות שאינו מוכן במקום בו קוראים באותו היום האם ניתן להחזירו לארון ולהוציא את הספר הנכון, או שיש לגללו בפני הציבור. ולמעשה כיון שכיום הציבור מוחל על כבודו, מן הראוי שלא להחזיר את ספר התורה, וכן הורה כ"ק אדמו"ר מוהרי"ץ.

נאמר "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", ואמרו חז"ל, "במקום רינה שם תהא תפילה", ואף הזהירו על-דבר החשיבות להתפלל בבית- הכנסת דווקא; ומי שבכל זאת רוצה לצאת לחצר ביהכ"נ, אף שמפסיד את המעלה של תפלה "במקום רינה", עליו להקפיד שלא להתפלל לפני בית-הכנסת, מפני שכשיפנה פניו לכיוון התפלה, אחוריו יהיו לבית-הכנסת, ואם יפנה פניו לבית הכנסת לא יתפלל לכוון שהציבור מתפללים. ובצדי ביהכ"נ מותר להתפלל כשפניו לירושלים. אלא שכותב אדמוה"ז שמצוה מן המובחר להתפלל בבית-הכנסת. כשהצבור מתפלל בבית פרטי ולא בביהכ"נ, מוטב להתפלל במניין מאשר בבית-הכנסת ביחידות. ואם בביהכ"נ ישנו מניין קטן ובמקום אחר ישנו מניין גדול, מעלת התפילה בבית-הכנסת גוברת, אף שאינה ב"רוב-עם".

נאמר בגמרא: "כל האומר תהלה לדוד בכל-יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם-הבא". ותקנו לאמרו בכל-יום בהקדמת הפסוקים "אשרי". מפני הפסוק "פותח את ידיך" המשבח על שה' מפרנס בריותיו. ויש לכוון את פירוש-המלות של פסוק זה, ומי שלא כיוון עליו לחזור. ולכן כשנזכר מיד – כשאוחז עדיין ב"אשרי" – יחזור ויכוון. ואם נזכר רק לאחר "אשרי", יש אומרים שאינו צריך להשלים כיוון שלאחר שמונה-עשרה אומר שוב "אשרי". אך רוב הפוסקים סוברים שיחזור ויאמר פסוק "פותח את ידיך" בין הפרקים ויכוון. ואם כבר אמר "ישתבח", יאמר זאת לאחר שמו"ע. ויש שכתבו שיש להשלים עד סוף הפרק. ולכתחילה יש להיזהר לכוון בפעם הראשונה בכדי שלא יצטרך לחזור.

נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ומכאן דרשו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", שהרי אברהם קבע מקום לעמידתו-תפלתו. וכתבו הראשונים שאין די בכך שמתפלל בבית הכנסת קבוע, אלא שאף בבית הכנסת עצמו בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. והזהירו חכמים על גודל החשיבות בתפלה בבית הכנסת עם הציבור, אך גם מי שנאלץ להתפלל בביתו עליו להקפיד לקבוע מקום לתפלתו בתוך הבית. יצוין שעל פי הוראת הרבי כיוון שכל בית יהודי הינו "מקדש מעט" יש לדאוג שיהיה בבית מקום קבוע ללימוד ועניני תפלה כגון אמירת ק"ש שעל המטה וברכות השחר.

כאמור בהלכה הקודמת ראוי שהתפלה תהיה במקום קבוע אף בתוך בית-הכנסת עצמו, והובאו להלכה מספר קריטריונים לבחירת המקום לתפלה. ראשית, ראוי שהתפלה תהיה במקום בו לומד תורה. כמו-כן צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. כמו-כן ראוי שלא להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע אמות (כ192- ס"מ), זאת משום שלא תיראה התפילה כמטרד שהוא מצפה לסיום התפילה שיוכל לצאת משם, וכן משום שהמקום בתוך בית הכנסת יסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ.

אמרו חכמים שאף שזמני התפלות תלויים בזמן, והרי היא כ"מצוות עשה שהזמן גרמא" מהן פטורות הנשים, עם זאת נשים חיבות בתפלה: "דרחמי נינהו" )= שהיא בקשת רחמים(. ונחלקו הראשונים אודות רמת חיובה של האישה בתפילה: יש הסוברים שהחיוב להתפלל בכל יום הוא מדרבנן ושווה הוא לגברים ונשים, לעומתם יש שסברו שהחיוב להתפלל בכל יום הוא מן התורה ורק הנוסח הוא מדרבנן ונתקן עבור הגברים ואילו לנשים די בתפלה כל שהיא. ולמעשה, רווחת הדעה שהאישה מחויבת בתפלת שחרית ומנחה. אולם תפלת ערבית אף שנחשבת כתפלת חובה, לגבי הנשים הינה רשות משום שלא קבלו אותה הנשים על עצמן.

הורו חכמים שיש לברך ברכת התורה קודם לימוד תורה, שכן זכות לימוד התורה חשובה יותר מכל הנאות שבעולם ולכן יש לברך עליה בשמחה. וחיוב ברכת התורה הוא על כל סוגי הלימוד, בין למקרא לבד בין למשנה לבדה בין לתלמוד לבדו בין למדרש לבדו שהכל ניתן למשה מסיני. ודנו הפוסקים לגבי מי שהתעורר בבוקר סמוך מאוד לסוף זמן קריאת שמע, ולמעשה נפסק להלכה, שיאמר לפחות את ברכת "אשר בחר בנו" קודם, אך אם הזמן מצומצם ביותר ואם יברך יאחר את הזמן, ניתן לסמוך על השיטות שק"ש לבדה דינה כמצווה בפני עצמה, ולכן יקרא ק"ש תחלה ואחר כך יברך ברכות התורה.