הלכה יומית

עשיית מסחר בערב שבת לא נחשבת כמלאכה ומותרת אף מן המנחה ולמעלה – כיוון שאסרו רק מלאכה גמורה. אלא שלמעשה בערבי שבתות ראוי לסגור את החנויות כשעה קודם צאת הכוכבים (כ-40 דקות קודם השקיעה), ואפילו אם החנות מוכרת צרכי שבת יש להקפיד לסוגרה כשעה לפני צאת הכוכבים, כיוון שלפעמים עלול להמשך המשא ומתן עד הלילה ממש ויבואו לידי מכשול חלילה.

אמרו חכמים: "העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם". כלומר העובר על איסור חכמים ועושה מלאכה שאסרו לעשותה בערב שבת, לא יצא מרווח מאותה המלאכה לעולם (ומה שמרוויח בה מפסיד כנגד זה ממקום אחר). טעם הדבר שאסרו חכמים לעשות מלאכה בערבי שבתות הוא, בכדי שיהיו פנויים להתעסק בצרכי שבת. ואחר שתקנו חכמים שלא לעשות מלאכה בערבי שבתות, חל האיסור על הכל ואפילו על מי שאינו צריך כלל להתעסק בצרכי שבת כגון מי שמתארח בשבת או המתגורר בפנימייה וכדומה שלא עליו מוטל להתעסק בצרכי שבת – אף עבורו חל איסור עשיית המלאכה בערב שבת, כיוון שלא רצו חכמים לחלק בגזירתם בין סוגי האנשים ואסרו את המלאכה על הכל.

נחלקו הראשונים ממתי חל איסור עשיית המלאכה בערבי שבתות, יש שכתבו שאסור לעשות מלאכה החל מן הזמן הנקרא – "מנחה גדולה" שהוא חצי שעה (זמנית) לאחר חצות היום. והיו לעומתם שהתירו את המלאכה עד זמן "מנחה קטנה" שהוא שלוש וחצי שעות (זמניות) לאחר חצות היום. ולמעשה פוסק אדה"ז שניתן להקל כדברי האומרים שאיסור עשיית המלאכה בערבי שבתות חל מזמן "מנחה קטנה", ועד זמן "מנחה קטנה" מותר לעשות מלאכה. ושכיר העושה מלאכה אצל בעל הבית, לכתחילה עליו להתנות עם בעל הבית שבערב שבת יסיים את עבודתו עד זמן "מנחה קטנה" (אם אין הרגילות שם לסיים העבודה בע"ש בשעה מוקדמת).

אמרו חכמים שנברא האור במוצאי-שבת הראשון לבריאה, כאשר נטל אדם הראשון שתי אבנים והקיש זו בזו ויצא מהן אש, ולזכר כך תקנו חכמים שיברכו במוצאי שבת על בריאת האש. טעם הדבר שרק על האש תקנו שיברכו עליה בעת בריאתה הוא משום שאף אנו חווים את בריאת האש בכל מוצאי שבת, שכן נאסר האור בשבת והותר במוצאי-שבת והרי זה כאילו נברא עתה מחדש, ולכן מברכים עליו בשעת בריאתו.

בשונה מברכת ההבדלה – ברכת האש לא ניתנת להשלמה במועד אחר, כיוון שעת יצירתו של האש הוא במוצאי שבת. ואף מי שאין לו כוס להבדיל (או בזמן שאין מבדילים כליל תשעה באב) – צריך לברך על האש מיד בראייתה. אבל אם אין לו אש, אין צריך לחזר אחריה, כדרך שצריך לחזר אחר שאר המצוות, מפני שברכה זו נתקנה רק לזכר בריאת האש. יש אומרים שעל ברכת הנר ברבים לא יברך כל אחד מהנוכחים בעצמו, אלא יברך אחד מהם ויוציא את כולם ידי חובתם, משום ש"ברוב עם הדרת מלך", אך יש הנוהגים שכל אחד מברך בפני עצמו. ומי שיצא כבר ידי ברכת "בורא מאורי האש" – טוב שלא יברך להוציא את מי שעדיין לא יצאו ידי חובתן, שלא להכנס לספק ברכה לבטלה.

נר שהודלק בשבת אפילו הדליקו גוי לצורך עצמו אין מברכים עליו, אלא אם כן הודלק לצורך חולה יהודי. אך נר שהיה דולק מערב שבת עד מוצאי שבת, מברכים עליו במוצאי-שבת, בתנאי שהודלקה בשביל להאיר בלבד, לפיכך אין מברכים על נר של בית-הכנסת, או נרות נשמה שלא נועדו להאיר. ונהוג לכבות את הנר מן היין הנשאר בכוס אחר שתיית המבדיל, וזאת בכדי שיהיה נראה לכל שלא הודלק נר זה אלא למצווה.

בנוסח הברכה על האש אומרים: "בורא מאורי האש", לשון המבטא ריבוי מאורות, ועל כן מצווה מן המובחר, לברך על אבוקה שיש בה מאורות הרבה. ונוהגים להבדיל על אבוקה מנרות של שעווה, ושני נרות המקורבים זה לזה עד שהשלהבות מתחברות – נחשבים כאבוקה, שהרי יש כאן ריבוי מאורות ביחד. וכן אם קלע שני נרות של שעווה זה על-גבי זה וחברם לנר אחד – דינם כאבוקה, אף אם אין אורותיהם מודבקים יחדיו, כיוון שהנם כגוף אחד. ואף כשמברך על נר אחד יברך "בורא מאורי האש", כיוון שהאש מורכבת מכמה גוונים.

בכדי לברך על האש, יש להביט בה מטווח ראיה, המאפשר את ההנאה ממנה, עד שיוכל להכיר לאורו בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת. כמו כן יש לראות את האש עצמה, ומי שעומד מן הצד ואינו רואה השלהבת, אף-על-פי שיכול ליהנות מאורה ולהכיר בין מטבע למטבע – אינו מברך עד שיוכל לראות את השלהבת.

לאחר ברכת האש נהוג להביט בציפורניים, ולוודא שיכול ליהנות לאור הנר, ולהכיר בין הציפורן לבשר. ומנהג הרבי להביט לאור האבוקה בציפורניים הכפופות לתוך כף היד כשהאצבעות מסתירות את האגודל, בשתי הידיים יחדיו, ולאחר מכן הופך את ידיו ופושט אצבעות שתי ידיו ומביט בהן יחד לאור האבוקה. כמה טעמים נאמרו על ההבטה בציפורניים דווקא, מפני שמסמלות סימן ברכה בכך שהן פרות ורבות לעולם. טעם נוסף לכך מפני שאדם הראשון קודם חטא עץ הדעת היה לבושו כולו ציפורן, אך לאחר החטא כשחטא ניטל ממנו ורק הציפורניים נותרו מלבוש זה, כך שההבטה בציפורניים כרוכה עם תזכורת חטא עץ הדעת, ומסיבה זו נהוג שנשים אינן מביטות בציפורניהן בברכת הנר.

על המן שירד לישראל במדבר מספרת התורה: "ביום השישי לקטו לחם משנה". מפסוק זה למדו חז"ל שיש לבצוע על שתי ככרות, ולהלכה נפסק שאף נשים חייבות ב"לחם-משנה" בשבת. אודות אחיזת הפת בברכה, מובא בגמרא שהיו שנהגו לברך על שתי הכיכרות אך לבצוע רק אחת משום שנאמר "לקטו לחם-משנה" רק על ה"לקיטה" – האחיזה. ולכן למעשה, אין-צורך לבצוע משניהם, אלא לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה שבכך מראה את חביבותו לאכילת סעודת-השבת, (ויש שכתבו שראוי לבצוע את שתי הכיכרות או על כל פנים להשאיר את שתיהן על השולחן). קודם הברכה נהוג לרשום עם הסכין על החלה, תוך הקפדה שלא לחתוך כדי שהחלות יהיו שלימות בברכה.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, מצד הכלל "אין מעבירין על המצוות", על האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה. וכך נוהגים למעשה בסעודת ליל יו"ט וכן בסעודת-שבת בבוקר. אולם לגבי סעודת ליל-שבת, נהוג על-פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, ובכדי שלא 'להעביר על המצווה', כתבו הפוסקים שהבוצע יקרב אליו יותר את החלה התחתונה. למעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שבשבת ביום החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.

עבור ה"לחם משנה" מקפידים שיהיו החלות שלימות ולכן יש להשתדל שלא להסיר את המדבקה שעל החלות קודם בציעה; כשאין חלות שלימות ל"לחם-משנה", אלא ישנם שני חצאי לחם, ניתן לחברם יחד בעץ או באיזה דבר שאינו מוקצה, באופן שלא יהא חיבורם נראה, ודינו כשלם לעניין "לחם-משנה". אבל אם יש לו לחם שלם – אין לסמוך על זה. ואם לא היה חתוך ומופרד לגמרי, אלא שהיה חתוך רק מעט – נחשב כשלם ל"לחם-משנה". שכל עוד אוחז בפרוסה ושאר הככר עולה עמו, הרי הוא כשלם; כמו כן כשאין לו פת נוספת ללחם משנה ניתן לצרף גם פת הבאה בכסנין.