הלכה יומית

כשתקנו אנשי כנסת הגדולה לישראל נוסח הברכות ותפילות תקנו את נוסח ההבדלה שבתפילה בברכת "חונן-הדעת", מפני שההבדלה שאדם יודע להבדיל בין קודש לחול חכמה היא, ולפיכך קבעוה בברכת החכמה "חונן-הדעת". טעם נוסף לכך הוא מפני שאסור לתבוע צרכיו בשבת, ובמוצאי-שבת קודם ההבדלה הרי הוא כשבת, לכן קבעו את נוסח ההבדלה בתפלה קודם שאלת צרכיו בברכות האמצעיות של תפלת שמונה עשרה. ואומרים תחילה "אתה-חונן", ואחר כך את נוסח ההבדלה "אתה-חוננתנו" וחוזרים להמשך ברכת "אתה-חונן" בתוספת אות ו' החיבור "וחננו מאתך".

על הפסוק: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", אמרו חז"ל: "במקום רינה שם תהא תפילה", ועוררו על-דבר החשיבות להתפלל בבית-הכנסת דווקא; ומי שבכל זאת רוצה לצאת לחצר בית-הכנסת, אף שמפסיד את המעלה של תפלה "במקום-רינה", עליו להקפיד שלא יעמוד להתפלל לפני בניין בית-הכנסת, מפני שכשיפנה פניו לכיוון התפלה, אחוריו יהיו לבית-הכנסת, ומאידך אם יפנה פניו לבית-הכנסת לא יתפלל לכוון שהציבור מתפללים. ובצדי בית-הכנסת מותר להתפלל כשפניו לירושלים, אלא שמצוה מן המובחר להתפלל דווקא בבית-הכנסת. וכשהצבור מתפלל בבית אחר ולא בבית-הכנסת, מוטב להתפלל במניין מאשר בבית-הכנסת ביחידות. ואם בבית-הכנסת ישנו מניין קטן ובמקום אחר ישנו מניין גדול, מעלת התפילה בבית-הכנסת גוברת, אף שאינה ב"רוב-עם".

כשם שישנה מעלה בקביעות מקום בבית-הכנסת, כתבו הפוסקים שאף מי שנאלץ להתפלל בביתו עליו להקפיד לקבוע מקום לתפלתו בתוך הבית. הדבר בא לידי ביטוי אף אצל ילדים שעדיין לא הולכים לבית-הכנסת, על-פי הוראת הרבי, שכיוון שכל בית יהודי הנו "מקדש מעט", יש לדאוג שיהיה בבית מקום קבוע עבורו שבו הוא לומד תורה אומר תפלה לה' ונותן צדקה.

נאמר: "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ומכאן דרשו חכמים: "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", שהרי אברהם קבע מקום לעמידתו-תפלתו. על חשיבות קביעות המקום לתפלה כתבו הפוסקים שכיוון שהתפלה היא במקום קרבן לכן ישנם דברים המשותפים בין התפלה לקרבן, וביניהם קביעות מקום כמו שהיה בקרבנות. כמו-כן תפלה במקום קבוע מסייעת בכוונת וריכוז בעת התפלה ומונעת היסח-הדעת מיותרת שעלול למצוא כשמשנה את מקומו.

והזהירו חכמים על גודל החשיבות בתפלה בבית-הכנסת עם הציבור, על-כן יש לקבוע לעצמו בית-כנסת קבוע בו יתפלל. כתבו הפוסקים שאין די בכך שמתפלל בבית-הכנסת קבוע, אלא שאף בבית-הכנסת עצמו בו מתפלל בקביעות, צריך שיהיה לו מקום קבוע. עם-זאת, ניתן לקבוע מקום מסויים לתפלה בימות החול ומקום לשבתות, וכן בימות החול עצמם ניתן לקבוע מקום תפלה מסויים לכל אחת משלשת התפלות שבכל יום.

כשבוחרים מקום לתפלה, יש לתת את הדעת למספר קריטריונים, ראוי שתהיה התפלה במקום בו לומד תורה. כמו-כן אין להתפלל במקום הגבוה שלשה טפחים (כ-21 ס"מ) שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'", אולם אם היה מקום זה בגובה של ארבע-אמות (כ-192 ס"מ) על ארבע-אמות, ניתן להתפלל בשטח זה. וכן צריך להיזהר שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר, אך דבר הקבוע כמו ארון אינו חוצץ, ואם הדבר החוצץ הוא לצורך התפילה, כמו הסטנדרים שעליהם מניחים את הסידורים, אין זו חציצה. וראוי שלא להתיישב על-יד הפתח אלא ישתדל להיכנס לפחות בשיעור של ארבע-אמות, שלא ייראה כמצפה לצאת, וכן משום שההתמקמות בתוך בית-הכנסת תסייע לריכוז בתפלה ולהסיח את הדעת מהנעשה בחוץ. צ"ע למעשה אם ההקפדה על גובה ד"א או שטח

כתבו הפוסקים שלעניין קביעות מקום לתפלה נחשבים כל הארבע-אמות שבסביבת מקום זה, ולכן כאשר מוצא אדם אחר במקומו הקבוע, ישב בסמוך לו שעדיין נחשב הדבר כמקומו הקבוע. ואם גם המקומות שסביבו תפוסים או שיש במקומו דברים הטורדים את כוונתו, מוטב שישב במקום אחר ולא יעורר מדון או יפגע בכבודו של הזולת לשם-כך. ועיקר ההקפדה על קביעות מקום התפלה היא בעת תפלת שמונה-עשרה, אלא שכתבו הפוסקים שנכון להיות במקום אחד במשך כל התפלה, ובכלל ידוע שלא הייתה נוחה דעתם הק' של רבותינו-נשיאינו מהסתובבויות אנה-ואנה במשך התפלה.

אנשי כנסת הגדולה הורו להפטיר בנביא בכל יו"ט מענינו של יום, ובמרוצת הדורות בעקבות גזרות שמד שכללו את אסור הקריאה-בתורה, תקנו חכמים שבכל שבת יקראו בנביאים מעניין הפרשה או מאורע השייך ליום הקריאה, שבעה עליות כנגד קריאת-התורה, כשכל עלייה הורכבה משלושה פסוקים לפחות, כך שהקריאה בנביא הכילה לפחות עשרים ואחד פסוקים. ומשבטלה הגזירה וחזרו לקרוא-בתורה, תקנו שיפטירו בנביא לפחות עשרים ואחד פסוקים, אלא שאם הסתיים העניין בפחות מכך לא הוסיפו עוד פסוקים.

ההפטרה נתקנה מעיקרה לשבתות וימים טובים בשחרית, ובימי הקריאה החלים בחול אין מפטירים בשחרית, מפני שלא רצו לבטל את העם ממלאכתם, ובתשעה-באב מפטירים בשחרית, שנהגו שלא לעשות בו מלאכה ואין זה מעכב העם ממלאכתם; כמו-כן בימי התעניות בתפלת מנחה מפטירים הפטרת "דרשו ה'" העוסקת בתשובה, וכפי שהנהיגו עזרא ונחמיה לעורר העם לתשובה לקראת סיום התענית. ההפטרה נתקנה מעיקרה רק בציבור, לאחר שקראו בספר-תורה, אולם אם לא קראו-בתורה, מחמת שלא היה מניין או שלא היה ספר-תורה אין חובת קריאת ההפטרה, ובמקום בו אין קריאת-התורה בקביעות נכון שיקראו מתוך החומש בלא ברכותיה, שלא תשתכח מהם תורת-הקריאה וההפטרה.

כשם שבקריאת-התורה בשבת ישנם שבעה עולים, תקנו להפטרה שבע ברכות, שתי ברכות לקריאת המפטיר בתורה וחמש ברכות מברך על ההפטרה: אחת מלפניה, וארבע לאחריה. ובתעניות מברך רק שלוש לאחריה, שלא נתקנה ברכת "על-התורה" רק לשבתות וי"ט שמזכירים בהם ענין היום כהודיה לה'; לאחר סיום ההפטרה לא יסגור המפטיר את הספר עד לאחר ברכות-ההפטרה, בכדי שיראה ויברך על מה שהפטיר. בברכה הראשונה שלאחר ההפטרה אין לענות אמן אחר המילים "אמת-וצדק" שאינם סיום הברכה, ולכן טוב שהמפטיר לא יפסיק שם, שידעו שהברכה מסתיימת במילים "בכל-דבריו".

ההפטרה לא נתקנה מעיקרה שיקראוה בספר כשר כמו שתקנו בקריאת-התורה, ולכן ניתן לקרוא את ההפטרה מתוך דף מודפס, ואף אין חיוב לקרוא מתוך ספר נביא שלם אלא די אף בקטע שמפטירים בו. אולם אין לומר את ההפטרה בעל-פה, אך אם ההפטרה כתובה ויש בה חיסרון ניתן לומר את החסר בעל-פה.

אף שמעיקר-הדין קטן עולה ל"מפטיר" אין מנהגנו לעלותו. מי שאינו יודע לומר ההפטרה בעצמו לא יקראו לו ל"מפטיר", ובדיעבד אם קראו לו יעלה לתורה, ויקרא אחר את ההפטרה, ולכתחילה יש לעלות למפטיר רק היודע לקרוא את ההפטרה בטעמיה. נהגו האבלים בתוך שנתם לעלות למפטיר וכן בשבת לפני היאר-צייט או ביאר-צייט עצמו, בטעם הדבר כתבו הפוסקים שהוא לטובת הנפטר שמזכה בנו את הציבור בענייה על הברכות, וכן משום שברכות אלו כוללות צידוק-הדין באמירת "אמת וצדק", אלא שהנהגה זו היא בגדר השתדלות טובה ולכן לכבוד נשמת הנפטר יש ליישמה בדרכי-נועם ולא מתוך מדון.