הלכה יומית

על מצוות ציצית נאמר: "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", ומכך למדו חכמים שכוונת לשון הפסוק "כסותך" הוא – שלך אבל לא של אחרים, כך שבכדי להתחייב בציצית צריכה הציצית להיות כסות שלו; ולכן השואל טלית מחברו, הטוב ביותר הוא שיבקש ממנו שיתן לו ב"מתנה על מנת להחזיר", בכדי שתהיה שלו ויתחייב לברך עליה לדברי הכל.

על אף האמור שהשואל טלית מחברו טוב שיאמר לו ליתנו לו ב"מתנה על מנת להחזיר", אם שאל ממנו סתם וידע המשאיל שבכוונתו של השואל ללבשה לשם מצוות ציצית, הרי זה כאילו נתן לו את הטלית ב"מתנה על מנת להחזיר", שהרי על דעת כן השאילו את הטלית, ולכן חייב לברך עליה.

אם שאל טלית לשם מצוותה אך לא אמר השואל למשאיל שיתנו לו ב"מתנה על מנת להחזיר", ואף לא ידע המשאיל שכוונת השואל היא לצורך מצוות התעטפות בטלית, אלא סבר שצריך הוא את הטלית מפני כבוד הציבור (כגון לעלות לדוכן או לעלות לתורה) אין עליו חיוב לברך עליה; אבל מכל מקום יכול הוא לברך כשם שנשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא (כשופר סוכה ולולב) אף שאין עליהן חיוב.

על אף איסור השימוש בחפצי חברו שלא ברשותו, וכמו שאמרו חכמים "השואל שלא מדעת נקרא גזלן", עם זאת הרואה את טלית חברו כשחבירו אינו עמו, מותר לו להתעטף בה גם ללא רשותו – וזאת משום שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו כאשר אין לו חסרון כיס מכך, אבל אין עליו חיוב ברכה במקרה זה, ואם רוצה יכול לברך עליה.

אף שמותר להשתמש בטלית של חברו ללא רשותו משום שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו כאשר אין לו חסרון כיס מכך כנ"ל, אבל היתר זה נאמר רק כאשר משתמש בטלית זו באקראי, אולם אסור להשתמש בה בקביעות שלא מדעת בעליה שמא יקפיד בעל הטלית. ואפילו באקראי ההיתר הוא רק במקום שהניחו אותה בעליה, אבל לא יוציאה למקום אחר (גם אם אחר כך יחזירה למקום הראשון), וזאת משום שלא נוח לו לאדם שיטלטלו את חפציו למקום אחר.

מי שלקח את טלית חברו והשתמש בה, אם כשלקחה הייתה הטלית מקופלת, צריך להחזירה מקופלת, שהרי אם לא יחזירה כך – יתכן ויקפיד בעל הטלית, ויהיה דינו כ'שואל שלא מדעת – גזלן'. אלא שאינו חייב להקפיד לקפלה בדיוק כמו הכפלים שקיפל חברו, ודי בכך שיקפלנה, ובשבת אין צריך לקפלה כלל.

אסור להפסיק בין הברכה עד לבליעת המאכל ולפחות מעט ממנו. ומי שדיבר לאחר שהכניס את המאכל לפיו אך עדיין לא בלעו, כיוון שיש ספק האם צריך לברך שוב, לכן לא יברך שוב מפני שספק ברכות להקל.

מי שברך על מאכל או משקה ולאחר הברכה קודם שטעם ממנו נשפך, ורוצה למזוג לו שוב, אם היה בדעתו לאכול ולשתות ממה שהיה לפניו אינו צריך לברך שוב אלא נפטר בברכה שברך. וכן מי שברך על דבר מאכל ובדעתו להוציא ידי חובה בברכה זו מאכלים נוספים ונמצאים לפניו, עליו לאכול תחלה את המאכל שעליו מברך ואחר כך את יתר המאכלים הנפטרים בברכה זו. אך גם אם אכל תחלה מאותם המאכלים מיד לאחר הברכה ולא ממה שהתכוון לאכול כשבירך, אין זה הפסק ויצא ידי חובתו בדיעבד.

מי שהפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה בדברים שאינם צורך האכילה – עליו לחזור ולברך שוב. ואם דיבר על דברים שהם צורך האכילה, כגון אם ביקש שיביאו מלח או ביקש שיביאו מאכל לפלוני וכדומה אינו צריך לחזור ולברך שוב. בין הברכה לבין תחלת הבליעה מן המאכל אסור לענות אמן על ברכה של חברו; אך אם טעה וענה אמן יצא ידי חובתו בדיעבד ואינו צריך לחזור ולברך שוב.

בין הברכה לטעימה מן המאכל יש להיזהר שלא להפסיק בשתיקה יותר ממשך זמן של שאילת שלום תלמיד לרב (באמירת 'שלום עליך רבי'). אלא שאם בכל זאת המתין בשתיקה יותר ממשך זמן זה – אינו צריך לחזור ולברך שוב.

מצוה לרוץ לבית הכנסת ולכל דבר מצווה (ואפילו בשבת), שנאמר: "נרדפה לדעת את ה'", אבל בבית הכנסת עצמו אין לרוץ אלא צריך ללכת באימה וביראה. וכשיוצא מבית הכנסת אסור לו לרוץ או לפסוע פסיעה גסה מפני שמראה בכך שההתעכבות בבית הכנסת היא טורח עליו, אבל אם יוצא מבית הכנסת על מנת לחזור לבית הכנסת או ללכת לבית המדרש מצווה עליו לרוץ גם ביציאתו מבית הכנסת כדי לחזור מהר.

בעת קריאת שמע צריך לכוון ליבו למילים שאומר שיבין מה שהוא אומר בפיו ולמשמעותן. ומכל מקום יצא ידי חובתו גם אם לא כוון בכל קריאת שמע – חוץ מפסוק הראשון שמע ישראל. לכתחילה יש לקרוא את שלוש הפרשיות של קריאת שמע בכוונה באימה וביראה כדרך שבני המדינה קוראים פרוטגמא (=אגרת של ציווי המלך) חדשה שלא שמעה מעולם, וכמו שכתוב "אנוכי מצוך היום", כלומר שבכל יום תהיה בעיניך קריאת שמע כדבר חדש.