הלכה יומית

לעולם יקדים אדם ימינו על פני שמאלו בכל דבר מפני שהתורה מייחסת חשיבות לימין, ואף האדם צריך לחלוק כבוד לימינו, ולכן כשלובש את בגדיו יקדים ללבוש את יד ימינו ואת רגל ימינו תחילה, וכן כשנועל את מנעליו יקדים לנעול תחילה את רגל ימינו תחילה. וכן בלבישת חליפות ומעילים נוהגים להניח את שפת הבגד של צד ימין על שפת הבגד של צד שמאל. וכשלובש את הבגדים יזהר שלא להפוך את הצד הפנימי לחוץ שלא יתגנה בעיני הבריות. יש להקפיד שלא ללבוש שני בגדים יחדיו מפני שזה קשה לשכחה.

נשים פטורות מקריאת שמע ומברכות שלפני קריאת שמע כיון שהן תלויות בזמן ומכל מקום מן הנכון שתקראנה קריאת שמע לפחות פסוקים שמע וברוך שם כדי שתקבלנה עליהן עול מלכות שמים אבל ברכת אמת ויציב שהיא ברכה שנתקנה על זכירת יציאת מצרים שחיובה מהתורה ואינה תלויה בזמן חייבות הן וכיון שהן חייבות גם בתפילת שמונה עשרה עליהן להסמיך גאולה לתפילה ולהסמיך ברכה זו לתפילת שמונה עשרה אלא שאם רצו הנשים יכולות לברך גם את הברכות שלפני קריאת שמע או אפילו ברכת 'ברוך שאמר' ו'ישתבח'.

כשפושט את בגדיו יקדים לפשוט תחילה את צד שמאלו, וכן כשחולץ את נעליו יקדים לחלוץ תחלה את נעל שמאלו, מפני שזהו כבודו של ימין להישאר בלבוש ומנעלים עד כמה שאפשר. בעת הורדת הבגדים יש להקפיד שלא לפשוט שני בגדים יחדיו.

על מצוות ציצית נאמר: "גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", ומכך למדו חכמים שכוונת לשון הפסוק "כסותך" הוא – שלך אבל לא של אחרים, כך שבכדי להתחייב בציצית צריכה הציצית להיות כסות שלו; ולכן השואל טלית מחברו, הטוב ביותר הוא שיבקש ממנו שיתן לו ב"מתנה על מנת להחזיר", בכדי שתהיה שלו ויתחייב לברך עליה לדברי הכל.

על אף האמור שהשואל טלית מחברו טוב שיאמר לו ליתנו לו ב"מתנה על מנת להחזיר", אם שאל ממנו סתם וידע המשאיל שבכוונתו של השואל ללבשה לשם מצוות ציצית, הרי זה כאילו נתן לו את הטלית ב"מתנה על מנת להחזיר", שהרי על דעת כן השאילו את הטלית, ולכן חייב לברך עליה.

אם שאל טלית לשם מצוותה אך לא אמר השואל למשאיל שיתנו לו ב"מתנה על מנת להחזיר", ואף לא ידע המשאיל שכוונת השואל היא לצורך מצוות התעטפות בטלית, אלא סבר שצריך הוא את הטלית מפני כבוד הציבור (כגון לעלות לדוכן או לעלות לתורה) אין עליו חיוב לברך עליה; אבל מכל מקום יכול הוא לברך כשם שנשים יכולות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא (כשופר סוכה ולולב) אף שאין עליהן חיוב.

על אף איסור השימוש בחפצי חברו שלא ברשותו, וכמו שאמרו חכמים "השואל שלא מדעת נקרא גזלן", עם זאת הרואה את טלית חברו כשחבירו אינו עמו, מותר לו להתעטף בה גם ללא רשותו – וזאת משום שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו כאשר אין לו חסרון כיס מכך, אבל אין עליו חיוב ברכה במקרה זה, ואם רוצה יכול לברך עליה.

אף שמותר להשתמש בטלית של חברו ללא רשותו משום שנוח לו לאדם שיעשו מצווה בממונו כאשר אין לו חסרון כיס מכך כנ"ל, אבל היתר זה נאמר רק כאשר משתמש בטלית זו באקראי, אולם אסור להשתמש בה בקביעות שלא מדעת בעליה שמא יקפיד בעל הטלית. ואפילו באקראי ההיתר הוא רק במקום שהניחו אותה בעליה, אבל לא יוציאה למקום אחר (גם אם אחר כך יחזירה למקום הראשון), וזאת משום שלא נוח לו לאדם שיטלטלו את חפציו למקום אחר.

מי שלקח את טלית חברו והשתמש בה, אם כשלקחה הייתה הטלית מקופלת, צריך להחזירה מקופלת, שהרי אם לא יחזירה כך – יתכן ויקפיד בעל הטלית, ויהיה דינו כ'שואל שלא מדעת – גזלן'. אלא שאינו חייב להקפיד לקפלה בדיוק כמו הכפלים שקיפל חברו, ודי בכך שיקפלנה, ובשבת אין צריך לקפלה כלל.

אסור להפסיק בין הברכה עד לבליעת המאכל ולפחות מעט ממנו. ומי שדיבר לאחר שהכניס את המאכל לפיו אך עדיין לא בלעו, כיוון שיש ספק האם צריך לברך שוב, לכן לא יברך שוב מפני שספק ברכות להקל.

אם הלבנה מכוסה בענן דק באופן שנראים לאורה רוב הדברים הרגילים להיראות לאורה בלי הסתר הענן (וזריחתה ניכרת על גבי הקרקע), רשאי לברך עליה. לכתחילה אין להתחיל לומר את הברכה אם משער שהלבנה תתכסה בעננים באמצע ברכתו. ואם התחיל לברך ולאחר מכן התכסתה – מסיים הברכה ויצא ידי חובתו.

לצורך 'עירוב תבשילין', לוקחים חלה או לחמניה שלימה בשיעור של 'כביצה' (54 גרם), ותבשיל חשוב כגון מנת דג או בשר בשיעור של 'כזית' (27 גרם), ומניחים אותם במקום שמור במשך כל החג בתנאים נאותים שיאפשרו לאכול מהם בשבת. אחר כך לוקח בעל הבית את הפת והתבשיל ומזכה בהם לאחרים ע"י שייתנם לאחר (לכתחילה יש לזכות ע"י אדם שאינו מבני ביתו (ואפשר ע"י בנו הנשוי )), ויאמר לו שמזכה בזה לכל הרוצה לסמוך על עירוב זה, הזוכה נוטל את העירוב בידו ומגביהו טפח ומחזירו לבעל הבית, ומברך בעל הבית על מצוות עירוב, ואומר את הנוסח המובא בסידור שמשמעותו שיוכל לעשות כל צרכי שבת בחג.