הלכה יומית

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך", ודרשו חכמים: "שלא יהא מלבושך בשבת כמלבושך של חול" שכן הלבוש נקרא "כבוד", מפני שהוא מכבד את האדם, ובבוא השבת יש להחליף את הלבוש בנאה יותר, ויש המקפידים בשבת שלא ללבוש כלל בגדים השייכים לחול. וגדולי החכמים היו לובשים את בגדי השבת בשמחה כיוצאים להקביל פני המלך. וטוב ללבוש בגדי שבת מיד אחרי הרחיצה, ולכן טוב לרחוץ סמוך לערב וללבוש בגדי שבת מיד – כדי שילבש אותם סמוך לכניסת השבת ויהיה ניכר שבשביל כבוד השבת הוא לובשם, וראוי אף לייחד טלית עבור השבת. וחסידים נוהגים ללבוש בשבת ויו"ט בגדים העשויים ממשי. כמו כן, מעבר לכבוד שמייצגים בגדי השבת, שינוי הלבוש מדרך החול יש בו אף משום תזכורת שהיום שבת ולא יבוא לחללו.

מי ששכח ולא הזכיר את נוסח ההבדלה ב"חונן-הדעת", אם נזכר לפני שאמר ה' שבסיום הברכה יתחיל מיד "אתה-חוננתנו", ויאמר אחר כך: "וחננו מאתך .. ברוך אתה ה' חונן הדעת". ואם כבר הזכיר את השם שבסיום הברכה אף על פי שלא המשיך עדיין לברכה שלאחריה, עליו לסיים את תפילתו ולא יחזור בעבור ההבדלה, כיוון שעדיין צריך לאומרה על הכוס, ויצא בה ידי חובתו, ולכן במקרה זה לא יחזור לומר "אתה-חוננתנו" אפילו ללא חתימת ברכת חונן הדעת משום הפסק בתפילה. וכן אם נזכר קודם ברכת "שומע-תפילה" לא יאמרה שם, כיוון שההבדלה אינה שייכת ל"שומע-תפילה".

מי שלא הבדיל בתפילה עליו ליזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ואם שכח ועשה מלאכה, (ויש להיזהר בזה ביחוד כשחל תשעה-באב במוצאי-שבת), עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה); וכן אם טעם קודם שיבדיל על הכוס, עליו לחזור ולהתפלל, כיוון שבמקרה זה אינו יוצא בהבדלה שעל הכוס לבדה, משום שכשטעם (או עשה מלאכה לפניה נהג שלא כהוגן).

מן הדין מותר להבדיל על הכוס בצאת-השבת, ולעשות מלאכה, אף-על-פי שעדיין לא התפלל ערבית, אולם לכתחילה ראוי לבעל נפש שלא לעשות מלאכה עד לאחר סדר הקדושה של "ואתה-קדוש" הנאמרת בציבור, ולכן לכתחילה יש להתפלל ערבית קודם ההבדלה על הכוס ועשיית מלאכה. אלא שאף במקרה שהבדיל על הכוס קודם שהתפלל ערבית צריך להזכיר ההבדלה בתפילה, שהרי עיקר תקנת ההבדלה הייתה בתפילה. וכן מי ששכח או נאנס, ולא התפלל כלל ערבית במוצאי-שבת, ומתפלל פעמיים את תפלת שמונה עשרה בשחרית, עליו להזכיר הבדלה בתפילה שניה שהיא לתשלומין, אף-על-פי שכבר הבדיל על הכוס בלילה, לפי שההבדלה שבתפילה היא עיקר התקנה.

יו"ט שחל במוצאי-שבת תקנו להבדיל בתפילת ערבית של החג באמירת "ותודיענו", בכדי להבדיל בין קדושת השבת החמורה לקדושת החג, ומי ששכח לומר "ותודיענו", והתחיל לומר "ותתן לנו ה' אלקינו" שוב אינו אומר "ותודיענו", ויש שכתבו שמן הדין ניתן לומר "ותודיענו" עד חתימת ברכת "מקדש ישראל והזמנים", וכל שכן אם נזכר לפני "יעלה-ויבוא" שיכול לומר שם ותודיענו.

מצות עשה מן התורה לקדש את השבת, כפי שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וביארו חכמים שיש לקדש את השבת בהזכרת שבח וקידוש בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה; מצוות הקידוש לדברי הכל הינה מן התורה, ולדעת כמה מן הראשונים אף ההבדלה הינה מן התורה. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין בין בכניסתו בין ביציאתו. ומתחלה תקנו הבדלה בתפלה בלבד ולא על הכוס, מפני העוני וחוסר היכולת להשיג יין. ואחר כך כשהעשירו ישראל קבעוה חכמים על הכוס, וכשחזר העוני שבו חכמים וקבעוה בתפלה, ובכדי לשמור על יציבות התקנה, קבעו שאף המבדיל בתפלה עליו להבדיל גם על הכוס אם יש יין בהישג ידו.

כשתקנו אנשי כנסת הגדולה לישראל נוסח הברכות ותפילות תקנו את נוסח ההבדלה שבתפילה בברכת "חונן-הדעת", מפני שההבדלה שאדם יודע להבדיל בין קודש לחול חכמה היא, ולפיכך קבעוה בברכת החכמה "חונן-הדעת". טעם נוסף לכך הוא מפני שאסור לתבוע צרכיו בשבת, ובמוצאי-שבת קודם ההבדלה הרי הוא כשבת, לכן קבעו את נוסח ההבדלה בתפלה קודם שאלת צרכיו בברכות האמצעיות של תפלת שמונה עשרה. ואומרים תחילה "אתה-חונן", ואחר כך את נוסח ההבדלה "אתה-חוננתנו" וחוזרים להמשך ברכת "אתה-חונן" בתוספת אות ו' החיבור "וחננו מאתך".

אסרו חכמים להניח חפצים על העץ או לקחת חפצים שהיו מונחים עליו, ואפילו אם היו מונחים שם מערב שבת. כמו כן כתבו הפוסקים, שיש להיזהר שלא להניח על האילן בערב שבת חפצים שצריכים להשתמש בהם בשבת. ואפילו אם הייתה שקית על העץ מערב שבת ורוצה להכניס לתוכה חפצים או להוציאם אסור, ואם הייתה השקית מונחת על מסמר התקוע בעץ מותר.

כשם שאסרו חכמים להשתמש באילן בשבת, כמו כן אסרו להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדיו מותר. מטעם זה דנו הפוסקים בשאלת השימוש בערסל שאינו מחובר ישירות לעץ אלא תלוי הוא על מוט שמחובר לעץ, ולמעשה כתבו הפוסקים, שמותר להשתמש בערסל זה בשבת, רק כאשר העץ יציב ולא מתנדנד בשעת השימוש בו.

פרי שעומד לאכילה, אסור להריח בו בשבת כל עוד מחובר הוא לעץ, שמא יתלוש את הפרי על מנת לאוכלו. אבל מותר להריח צמחים ריחניים המחוברים למקור צמיחתם, מפני שאין למריח סיבה לקוטפם, שהרי אפשר להריח אותם בעודם מחוברים. אלא שאם בא הריח מענפי העץ, אסור לאחוז בידיו את הענפים בכדי להריחם, משום שדינם הוא כדין אילן שאסור להזיזו.

מותר לאדם להעמיד את בהמתו על יד עשבים מחוברים כדי שתאכל מהם, ואין בזה איסור "קוצר", משום שהבהמה אוכלת לעצמה, ואף שהצטווינו על שביתת הבהמה בשבת, אין צורך להקפיד על כך שתשמור שבת בעצמה.

אחת המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת הקצירה, שהיו קוצרים את הצמחים של הסממנים שצבעו בהם את העורות. מכאן למדו חכמים שמלאכה זו ותולדותיה נאסרו בשבת, ובכללה נאסרה התלישה בשבת. ועשו סייג למלאכה ואסרו להשתמש באילן בשבת, שמא תוך כדי השימוש בו יבואו לתלוש ממנו. ולכן אסור לעלות על האילן בשבת. ואפילו מערב שבת אסור לעלות על העץ על מנת לשהות עליו בשבת, שבהישארותו עליו הוא משתמש בו. ומי שעלה על העץ בשוגג מותר לו לרדת בשבת. אבל אם עלה בשבת במזיד על האילן, קנסו אותו חכמים שלא ירד ממנו עד צאת השבת. ויש שכתבו שאם הוא יכול לרדת בקפיצה מבלי להשתמש בעץ, מוטב שיעשה זאת, שכן אם יישאר על העץ כל השבת, ישנם סיכויים גדולים שינענע את העץ ולכן מוטב שירד, ובפרט אם התיישב בשבת על גזע נמוך עליו לקום ממנו מיד ולא להישאר עליו.