הלכה יומית

כתבו הפוסקים שנכון שלא להסיר את המפה והלחם מן השולחן עד לאחר ברכת-המזון, בכדי שיהא ניכר שמברך על חסדי ה', שהרי השיור מהלחם הוא סימן ברכה. אלא שאם סיימו בסעודה את כל הלחם, אין להביא פת חדשה לשלחן מפני שנראה כעורך שלחן לעבודה-זרה, אך אם נותרה פת שלימה, כגון בשבת שנותרה חלה מה"לחם-משנה", טוב שלא להסירה עד לאחר הברכה.

מפאת חשיבותה של ברכת-המזון קבעו חכמים לאומרה במקום בו ישב בעת אכילתו, ולכתחילה אסור לאדם לצאת ממקום סעודתו לפני שיברך ברכת-המזון אפילו כשבכוונתו לשוב, שמא ישכח לשוב למקומו ולברך. ואם שכח לברך ויצא לדרכו, או שטעה וסבר שניתן לברך במקום אחר, אפילו אם נסע מרחק רב, עליו לחזור למקום סעודתו כדי לברך ברכת-המזון. ורק כשאינו יכול לחזור, רשאי לברך שלא במקום אכילתו. ואם יש לו שם מעט לחם, במקום לחזור למקום סעודתו, יכול לאכול מעט מן הלחם, ולאחר מכן לברך ברכת-המזון, ואם לא שמר את ידיו והסיח דעתו מלאכול עוד, ייטול ידיו ויברך המוציא לפני כן. ולצורך מצווה עוברת מותר לצאת אף קודם ברכת-המזון.

נאמר: "המזבח .. זה השלחן אשר לפני ה'", ואמרו חכמים: "כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו". בין הדברים שהנהיגו על השלחן, שבעת ברכת־המזון מכסים את הסכינים שעליו. בטעם מנהג זה כתבו הפוסקים, שהיה אחד שהזיק לעצמו בברכת "בונה ירושלים" בצערו על החורבן, וכמניעת הישנות המקרה תקנו להסיר את הסכינים. טעם נוסף נעוץ בהשוואה בין השלחן למזבח, שעל המזבח נאמר: "לא תניף עליהם ברזל", שהברזל מקצר ימי האדם והשולחן ע"י מצוות הכנסת האורחים מאריך ימיו. וכותב אדמוה"ז שבמקומות רבים נהגו שלא לכסותם בשבת וביום־טוב, שבהם אין פגע־רע, "ומנהג ישראל – תורה היא".

נאמר "והתקדשתם והייתם קדושים", ודרשו חכמים: "והתקדשתם" – אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" – אלו מים אחרונים. טעם הנטילה הוא מפני הסכנה שנגע בסעודה במלח סדומית המסמא את הידיים, ולכן יש מן הראשונים שכתבו שכיום אין נוהגים ליטול מים אחרונים, כי אין בינינו מלח סדומית, אולם פוסק אדמוה"ז כי גם כיום נכון להיזהר לקיים מנהג זה. וכתבו הפוסקים שאין ליטול מים אחרונים במים חמים – שהרי מים חמים רק מבליעים את הלכלוך ביד ולא מעבירים אותו. לגבי נטילת מים אחרונים במים פושרים דנו הפוסקים, ומכריע אדמוה"ז שכיוון שמים אחרונים הנם מדרבנן יש להקל ולהתיר בכך.

אמרו חכמים: "מים אחרונים .. מתחילין מן הקטן" בטעם הדבר כתבו הפוסקים, שכיוון שאסור להסיח את הדעת לאחר "מים אחרונים" בכדי להבטיח את ניקיונן לברכת המזון, לכן אין לדבר לאחריהן אף לא בדברי תורה, ואף מוזגים את כוס ברכת המזון לפני "מים אחרונים", בכדי לסמוך אותן לברכה ללא הפסק. לכן יש להתחיל במים אחרונים מן הקטן שלא ימתין הגדול לכולם בבטלה. ואח"כ ייטלו לפי סדר ישיבתם ללא 'כיבודים', ומשנותרו חמשה יש לתת לגדול (=המברך) ליטול וכן אם מתחלה היו רק חמשה, הגדול נוטל תחלה, שבשיעור המתנה של 4 אנשים אין בכך הפסק שהרי יכול לעיין בינתיים ב4 הברכות של ברכהמ"ז. אלא שכתבו האחרונים שכיום אין מקפידים על סדר זה והמברך נוטל תחלה.

חובת הזימון היא כאשר אנשים יושבים לאכול יחד, כלומר, שהם יכולים בפועל לאכול מאותו הלחם, וכאשר אחד מן המסובים אינו יכול לאכול מן הלחם של השני אזי אינם מצטרפים לזימון. כגון, בסעודת מצווה בתשעת הימים שקודם ט' באב שחלק מהסועדים אוכלים חלבי כיון שנזהרים מבשר מחמת המנהג בימים אלו, אין הם מצטרפים לזימון עם אוכלי בשר, וצריכים לזמן לעצמם. בנוגע לשאר ימות השנה, מכיוון שהמתנת שעה בין חלבי לבשרי היא לא מעיקר הדין, אלא חומרא מדברי הזהר, נמצא אם כן, שמעיקר הדין האוכל חלבי יכול לקנח פיו ולהדיחו ומיד לאכול בשר, על כן הוא יכול להצטרף לזימון.