הלכה יומית

נאמר בגמרא שבית המקדש התחיל להיחרב לקראת סיום יום תשעה-באב, ורובו חרב ביום י' באב. משום-כך יש שסברו לקבוע את התענית בי' באב, והיו אמנם שהחמירו לצום אף בעשירי באב, אולם להלכה נקבעה התענית בתשעה באב שאז החלה השריפה. אלא שהואיל ורובו של בית המקדש נשרף בעשירי באב, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אף בעשירי באב. ונחלקו הדעות עד מתי איסור זה, ולמנהגנו על פי הרמ"א עד חצות היום. ורבים מן האחרונים כתבו, שבנוסף לאיסור אכילת בשר ויין בי' אב, יש להימנע אף מלבישת בגדים מכובסים, שמיעת שירים, רחיצה במים חמים וברכת "שהחיינו", עד חצות היום, והשנה כיון שת"ב חל בשבת לכן כל הדברים מותרים מיד במוצאי הצום – י' אב, חוץ מאכילת בשר ויין שמותרים רק למחרת בבוקר.

היות וקידוש הלבנה נעשה מתוך שמחה, נהוג שלא לעשותו בתשעת הימים עד לאחר תשעה-באב. ודנו הפוסקים האם ניתן לעשותו במוצאי תשעה-באב, שכן האבלות כוללת אף את י' באב. ולמעשה נהוג שמיד במוצאי תשעה-באב מקדשים את הלבנה, והשנה במוצאי הצום – י' אב, והוסיפו טעמים לכך, היות ושמחים אז על לידת משיח בתשעה-באב, וגם כעין נחמה, שנזכה לקבלת פני משיח בן דוד. אלא שנהוג ליטול ידיים, לרחוץ פנים ולנעול נעליים (ולטעום משהו) לפני-כן. ולגבי שירה בקידוש-הלבנה שבמוצאי תשעה-באב, יש שהקלו בזה, ובקביעות כמו השנה ודאי ניתן להקל.

בדורנו עורר הרבי על חשיבות הלמוד בימי בין המצרים בחלקי התורה העוסקים בגאולה ובבנין בית-המקדש. כמו כן הורה הרבי אף להרבות בימים אלה בהתחזקות באהבת ישראל, וכן במתן צדקה והוספה בלימוד התורה בכלל ובפרט בפנימיות התורה ובלימוד הלכות תשעת הימים, בכדי להחיש את היעוד: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה". וכן להרבות בשמחה באופן המותר בימים אלו. והחל מראש-חודש מנחם-אב עד תשעה במנחם-אב עורר הרבי על עריכת "סיומים" על מסכתות בש"ס (וכן בי' אב באופן המותר עד ט"ו באב), כדי להרבות בשמחה על-פי התורה.

שלושת השבועות שבין ליל י"ז בתמוז יום בו הובקעה ירושלים, ועד תשעה-באב בו חרב בית-המקדש, מכונים בשם "ימי בין-המצרים", על פי הנאמר בפסוק: "כל רודפיה השיגוה בין-המצרים". בשל אופיים של ימים אלו, תקנו חז"ל לקרוא בשלוש השבתות שבין-המצרים הפטרות העוסקות בפורענויות. וכן אמרו חכמים שהימים שמשבעה-עשר בתמוז עד תשעה-באב הם "יומן דעקא". כלומר, ימים של צרות. ולכן אף נהוג לנקוט במשנה זהירות בימים אלו שמועדים לפורענות. מסיבה זו נמנעים מלעשות דברים הכרוכים בסיכון, כגון טיפולים רפואיים מתוכננים, וכן נמנעים מנסיעות וטיולים בימים אלו; והורה הרבי שמי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שההכנות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז.

על אף המאורעות שפקדו את עמנו החל מי"ז-בתמוז, עם-זאת לא מצינו בגמרא תקנות מיוחדות לציין את הצער והאבלות של שלושת השבועות עד לראש-חודש מנחם-אב. עם-זאת מצינו בדברי הגאונים והראשונים מנהגי אבלות שנהגו בהם ישראל החל מי"ז-בתמוז. והיו אף שציינו שימים אלו הנם שלושת השבועות בהם התענה דניאל על אריכות הגלות ובטול בניין בית-המקדש, כאמור: "אני דניאל הייתי מתאבל . . לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי עד מלאות שלושת שבועים ימים". כך שישנו מקור קדום למנהגי האבלות החל מי"ז-בתמוז.

אסרו חכמים אכילת בשר ושתיית יין בסעודה המפסקת של תשעה-באב. מפני שהינם משמחים, וכן משום שרוצים לסמל את בשר הזבחים וניסוך היין שבטלו מן המזבח. ואמרו חכמים שמן הדין היה ראוי לאסור בשר ויין עד שייבנה המקדש, אלא שאין הציבור יכולים לעמוד בזה, ולכן אסרו זאת רק בערב תשעה-באב כאבלות על החורבן. אלא שאנו נוהגים כיום להחמיר ולאסור בשר ויין בכל "תשעת הימים" עד חצות יום י' באב. ולגבי שתיית יין בהבדלה, כתבו הפוסקים שנותנים לתינוק שהגיע לחינוך בענייני ברכות, אך עדיין אינו יודע שטעם איסור שתיית היין הוא מפני שבטלו נסכי הקרבנות. אם אין תינוק כזה, ישתה המבדיל בעצמו.

נאמר בגמרא שבית המקדש התחיל להיחרב לקראת סיום יום תשעה-באב, ורובו נחרב ביום י' באב. משום-כך יש שסברו לקבוע את התענית בי' באב, והיו אמנם שהחמירו לצום אף בעשירי באב, אולם להלכה נקבעה התענית בתשעה באב שאז החלה השריפה. אלא שהואיל ורובו של בית המקדש נשרף בעשירי באב, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אף בעשירי באב. ונחלקו הדעות עד מתי איסור זה, ולמנהגנו על פי הרמ"א – עד חצות היום. ורבים מן האחרונים כתבו, שבנוסף לאיסור אכילת בשר ויין בי' אב, יש להימנע אף מלבישת בגדים מכובסים, שמיעת שירים, רחיצה במים חמים וברכת "שהחיינו", עד חצות היום.

על רחיצה בתשעה-באב נאמר בגמרא ש"אסור בין חמין בין בצונן", שאיסור הרחיצה הוא מדיני האבלות. נוסף על-כך, אסרו חכמים בימי התעניות רחיצה של תענוג. בקשר לדין זה מובא בראשונים שלא לרחוץ לתענוג בשבוע שחל בו תשעה-באב, ויש שכתבו שכבר מר"ח מנחם-אב חל האיסור, וכך נוהגים למעשה, אולם לאחר י"ז בתמוז עדיין מותרת הרחיצה. ולגבי רחיצה בים ובבריכה לאחר י"ז בתמוז, יש מן האחרונים שכתבו לאסור רחיצה בבריכה שנועדה אך ורק לשם תענוג ובילוי, אלא שלמעשה אין איסור לרחוץ בים ובבריכה קודם ר"ח מנחם-אב, אולם מובא בספרים שבימים אלו יש להישמר ביותר מפני הסכנה, לכן יש לרחוץ בזהירות ובבטיחות המרבית.