הלכה יומית

בערב-שבת נוהגים ללוש עיסה כשיעור חלה ולאפות ממנה חלות, בכדי לבצוע בשבת על חלות ביתיות דווקא ולא בחלות קנויות. ושני טעמים נאמרו בדבר, מצד כבוד-השבת כיוון שחלות ביתיות מושקעות יותר מן הקנויות, ועוד מפני שעל-ידי זה יוכלו הנשים לקיים את מצוות הפרשת-חלה, הבאה בין-היתר כתיקון על חטא עץ-הדעת שהיה בערב-שבת. ולכן גם כיום כשניתן להשיג חלות משובחות שנאפו במאפייה, נוהגים רבים להכין חלות ביתיות לכבוד השבת.

על המן שירד לישראל במדבר מספרת התורה: "ביום השישי לקטו לחם משנה". מפסוק זה למדו חז"ל שיש לבצוע על שתי ככרות, ולהלכה נפסק שאף נשים חייבות ב"לחם-משנה" בשבת. אודות אחיזת הפת בברכה, מובא בגמרא שהיו שנהגו לברך על שתי הכיכרות אך לבצוע רק אחת משום שנאמר "לקטו לחם-משנה" רק על ה"לקיטה" – האחיזה. ולכן למעשה, אין-צורך לבצוע משניהם, אלא לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה שבכך מראה את חביבותו לאכילת סעודת-השבת, (ויש שכתבו שראוי לבצוע את שתי הכיכרות או על כל פנים להשאיר את שתיהן על השולחן). קודם הברכה נהוג לרשום עם הסכין על החלה, תוך הקפדה שלא לחתוך כדי שהחלות יהיו שלימות בברכה.

אסרו חכמים לקבוע בערב שבת סעודה גדולה מפני כבוד השבת, שאם ירבה באכילה ושתיה בערב שבת לא יוכל לקיים סעודת שבת שבלילה כראוי. יתר על כן, אפילו בשבת עצמה לאחר הקידוש, מצווה להימנע מלאכול אפילו ללא קביעות סעודה, לפני שיאכל את עיקר סעודת השבת שהיא הפת. בכדי שיאכל את הפת בשבת כשהוא תאב לכך. אולם מי שאוכל בבית הכנסת לאחר הקידוש ומתכוון ליטול ידיו רק בביתו, אין למנעו מכך, משום שאין חיוב גמור לאכול את הפת לתיאבון ובפרט כשאוכל "מזונות", שהרי ישנם מקורות חשובים לכך שניתן לצאת ידי סעודת השבת במיני מזונות. אלא שלכתחילה עדיף שייטול ידיו מיד לאחר הקידוש.

את חיוב שלוש סעודות השבת למדו חכמים מפרשת המן, בה נאמרה המילה "היום" שלוש פעמים בפסוק בהקשר לאכילת השבת. ומכך שהמן מכונה בשם "לחם" בפסוק לכן למדו שאין אדם יוצא ידי חובת סעודת השבת עד שיאכל לחם שבמרכים עליו המוציא וברכת-המזון שהוא עיקר הסעודה ומקיימים בו מצוות עונג שבת. וכותב אדמוה"ז שאפשר לצאת גם ב"מזונות", רק כשאוכל מהם כשיעור קביעות סעודה ויברך עליהם המוציא וברכת-המזון. אולם המהרי"ל העיד בשם -אחיו- אדמוה"ז שחזר בו בסוף ימיו, ואמר שיוצאים ידי חובה ב"מזונות" גם ללא שיעור קביעות סעודה, כי גם בברכה מעין-שלוש מזכירים את קדושת השבת. אלא שוודאי יש מצווה באכילת פת בשבת.

על המן שירד לישראל במדבר מספרת התורה: "ביום השישי לקטו לחם משנה". מפסוק זה למדו חז"ל שבשבת יש לבצוע שתי ככרות. בגמרא מובא שיש שנהגו לברך על שתי הכיכרות אך לבצוע רק אחת משום שנאמר "לקטו לחם משנה" רק על הלקיטה – האחיזה. ויש שנהגו לבצוע מן הכיכרות פרוסות גדולות שיספיקו לכל הסעודה, משום שבכך מראה את חביבותו לאכילת סעודת השבת. למעשה, אין צורך לבצוע משניהם, אלא לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לכל הסעודה, ויש שכתבו שראוי לבצוע את שתי הכיכרות או על כל פנים להשאיר את שתיהן על השולחן. לפני הברכה נהוג לרשום עם הסכין על החלה, תוך הקפדה שלא לחתוך כדי שהחלות יהיו שלימות בברכה.

אודות העדפת בציעת הכיכרות ישנם חילוקי דעות. שכן, הכלל ההלכתי אומר ש"אין מעבירין על המצוות", כלומר שעל האדם להעדיף לקיים את המצווה שבאה לפניו תחילה, משום כך ישנה עדיפות לבצוע על החלה העליונה. וכך נוהגים למעשה בסעודות יו"ט וכן בסעודת שבת בבוקר. אולם לגבי סעודת ליל שבת, נהוג על פי הקבלה לבצוע מן החלה התחתונה, ובכדי שלא 'להעביר על המצווה', כתבו הפוסקים שהבוצע יקרב אליו יותר את החלה התחתונה. למעשה אנו נוהגים בכל סעודות שבת ויו"ט להניח את החלות צמודות זו לזו בצדם החלק, ותמיד לבצוע מן החלה הימנית, אלא שביום שבת החלה הימנית תהיה קצת מעל החלה השנייה.