הלכה יומית

כתבו הפוסקים שכשם שכל אדם שמזיק לרכושו של חברו מחויב הוא לשלם את נזקו, כך השוכר חייב לשלם על נזקים שגרם, אלא שמדין "מזיק" ניתן לחייב את השוכר רק על נזקים שפשע וביצע באופן ישיר, אך לא על נזקים שנגרמו באופן עקיף. עם זאת, כאשר השוכר יכול למנוע את הנזק חייב לעשות זאת – מדין "השבת אבידה".

על איסור ריבית צוותה התורה ואסרה: "..נשך כל דבר אשר ישך". ודרשו חכמים – "אפילו דיבור אסור". כלומר גם בפניית הלווה אל מלווהו בדיבור טוב יוצא דופן כתוצאה מההלוואה, יש בו משום איסור ריבית ואסור. ודנו הפוסקים האם מותר ללווה לומר למלווה תודה על ההלוואה. יש שכתבו שבשעת הפירעון מותר ללומר תודה. וכל האיסור של ריבית דברים הוא דווקא בשעת קבלת ההלוואה או תוך זמן החוב, אך לא בעת הפירעון. כמו כן, יש שכתבו שאם אומר דברי תודה ומראה שבכוונתו רק לבטא את את הצורך שיש לו בהלוואה מותר. אלא שמדברי אדמוה"ז משמע שגם זה נכלל באיסור ריבית דברים.

נאמר: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנושה". כלומר, התורה אוסרת על המלווה להלחיץ את הלווה הנמצא במצב דחוק, למרות שעל הלווה מוטלת חובה גמורה לשלם את חובותיו כלפי המלווה, ואין לו לחמוק מאחריותו לשלם את החוב מפני מצבו הדחוק, אין לצערו. יתר על-כן, הזהירו חכמים שעל המלווה להיזהר שלא תיגרם ללווה אי-נעימות מתוך אי יכולתו לשלם את החוב. והוסיפו שיש למלווה להיזהר מלעבור לפני הלווה כשיודע שאין לו מה לתת, כיון שהמגע ביניהם יגרום ללווה בושה. עם-זאת כתבו הפוסקים, שמותר למלווה לבקש בנימוס מהלווה, שכאשר יהיה לו כסף, עליו לדאוג לשלם מיד את החוב.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, הוזהרנו שלא להלחיץ את הלווה שכידוע שאין לו מה לשלם. ודנו הפוסקים לגבי מצב של ספק – כשאין וודאות שאין לו מה לשלם, האם גם אז אסור לתבוע ממנו את חובו. וכמה פוסקים שאין להחמיר במקרה זה כדין ספק איסור תורה, כיוון שהאיסור מעיקרו הוא רק כשיודע שאין לו מה לשלם ושואלו כדי לצערו, אך במצבים של ספק -כמו היום- שאי אפשר לדעת בוודאות את יכולותיו של הלווה, אין האיסור חל. עוד דנו הפוסקים, במקרה שהלווה נתן מרצונו למלווה צ’ק פירעון תמורת ההלוואה, האם מותר לפרעו מיד כשגיע זמן הפירעון; וכמה פוסקים כתבו להתיר זאת מטעמים שונים.

נאמר: "לא תסיג גבול רעך" והרחיבו חז"ל את איסור זה לתחומים נוספים, והובא הדבר אף להלכה שבכלל איסור זה, הוזהרנו אף שלא לפגוע בפרנסת הזולת, שכן היורד לאומנות חברו שלא כדין משיג את גבול פרנסתו. ודנו הפוסקים האם מותר לבעל חנות מתחרה, להוזיל את מחיריו על מנת שיבואו לרכוש ממנו. למעשה יש שכתבו שבמקום שחנויות אחרות לא יוכלו להתחרות עם המחירים החדשים, ויאבדו את פרנסתם לגמרי הדבר אסור. אולם איסור הוזלת המחירים, הוא רק אם מוכר את כל המוצרים במחיר זה, אבל מותר למכור מוצרים מסוימים במחיר מוזל מאד, בכוונה שייכנסו אליו בעבורם, כיון שגם חנויות אחרות יוכלו לעשות כן.

נאמר: "אם כסף תלוה את עמי". והצטווינו להקל על האדם הזקוק לעזרה, ואף הזהירה התורה על כך "הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" שלא נמנע מלהלוות לו. ודנו הפוסקים האם חיוב זה הוא אף בעזרה לקבל הלוואה – כגון, שמקבל ההלוואה נדרש להביא ערב – האם יש חיוב לעזור לו בכך, או שמותר להסתייג ולהימנע מפני החשש להיקלע לחובות, במידה ולא יפרע הלה את הלוואתו. יש שהביאו את דברי הרמב"ם שלא ראוי להיות ערב, וביארו שכוונתו היא כשיש חשש קרוב שיגיע לו הפסד. עם זאת כשאין חשש, יש מצווה גדולה לעזור גם בנתינת ערבות, ואין להימנע ממידת חסד זו.

נאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קָנֹה מיד עמיתך". ודרשו חכמים: "כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך.. באת לקנות, קנה מישראל חברך". וכתבו הפוסקים שבמקרה שהקנייה מיהודי כרוכה בטרחה בלבד, כלומר כשהמחיר, השירות וטיב העבודה שווים אך היהודי פחות נגיש, יש לטרוח ולקנות מיהודי דווקא. דין זה אמור אף בהעסקת פועלים – שיש להעדיף פועל יהודי. וכן ידועה גישת הרבי שיש להעדיף לנסוע בחברה יהודית דווקא. כמו כן, יש שכתבו שיש לטרוח ולהעדיף קונה או מוכר שומר תורה ומצוות דווקא ולקנות או למכור דווקא ממנו, ובהלכה הבאה אי"ה יבואו הדברים ביתר הרחבה, עד כמה יש להפסיד לצורך העדפת היהודי.

כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, יש מצווה לקנות מיהודי דווקא, ודנו הפוסקים עד כמה יש להשקיע כדי להעדיף את היהודי. ראשית יש להדגיש, שממקרה שהגוי המתחרה מתכוון לרושש את עסקיו של היהודי – מצווה לקנות דווקא מהיהודי גם כשההפרש בין המחירים גבוהה מאד. אלא שבמקרה זה יש מן הפוסקים שהתירו לקחת את ההפרש מכספי מעשרות. במידה ואין בכוונת הגוי לרושש את היהודי והמחירים אצל הגוי זולים יותר, דנו הפוסקים עד כמה צריך לשלם כדי להעדיף את העסקה עם יהודי; יש שכתבו שעד כדי הפסד של "שתות"– הפרש של כ 16- אחוז מהעסקה- שמציע הגוי, יעדיף את היהודי. ויש שכתבו עד חומש מהעסקה. אך ביותר מכך רשאי לבצע את העסקה עם הגוי.

בין הפסולים לעדות נמנה אף "המשחק בקוביא", ונמקו זאת בגמרא, שהזוכה מקבל כסף שאינו שלו, שכן המשתתפים במשחק לא הקנו לו באמת את כספם. ועוד, שהעוסק בהימורים בטל מיישובו של עולם. נחלקו הראשונים מהו הטעם העיקרי לאסור זאת, והרבה כתבו שהטעם השני הוא העיקרי, ולכן העוסק לפרנסתו, ומשתתף בהגרלה בתור ניסיון ליצירת הכנסה נוספת, הדבר אפשרי. ולמעשה רוב הפוסקים נוטים להתיר השתתפות בהגרלות, ובפרט הגרלות הנעשות על-פי תוקף חוקי. שכן, המשקיע את כספו יודע מראש את סיכוייו לזכות, ומוותר על כספו. ובהגרלה על נסיעה לרבי, עורר הרבי שאין כל חשש, משום שהזוכה הוא כשליח של כולם, ואיש לא מפסיד את כספו.

נאמר: "ולא תונו איש את עמיתו", ולמדו חכמים שישנה הונאה אף בדברים, והזהירו שחמורה היא הונאת דברים יותר מהונאת ממון, שכן הונאת דברים פוגעת בגופו, ופגיעה זו לא ניתנת להשבה. בין הדברים הנכללים באיסור זה, הוא שלא ישאל את המוכר אודות מחירו של המוצר כאשר אינו מתכנן כלל לקנותו, משום שבכך מצער את המוכר. איסור זה אמור רק כשכוונת השואל היא להטעות או לצער את המוכר. ולפי זה כתבו הפוסקים שכאשר אין בכוונת השואל לצערו אלא להתעניינות בלבד, אף שאינו חושב לקנות, הדבר אפשרי. שכן, זהו דרך המסחר שמבררים מחירים אף כשלא קונים והמוכר לא יבוא להיפגע מכך.

נאמר: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך". ודנו חכמים מה מוגדר כ"אבידה" שמחויב במצוות השבה לבעליה. בין הגורמים המרכזיים לקביעת מעמדו של החפץ כ"אבידה", הוא המקום בו הוא נמצא. כשהחפץ מונח במקום בטוח, או שרגילים להניח שם חפצים עד לאסיפתם, אסור להזיזו ממקומו, גם כשלא ברור שהונח שם בכוונה. שכן, ייתכן שהחפץ הונח במקומו בכוונה, וטלטולו יסב לבעליו הפסד או אי-נוחות. ואפילו לקחתם על מנת להכריז עליה אסור. ואם נטלו, יחזיר למקומו; אך אם נטלו והלך לא יחזיר למקומו, שמא הגיע בעליו ולא מצאו, ולכן יכריז וישיבו על-פי סימנים. דינים נוספים יתבארו אי"ה בהלכה הבאה.

בהלכה הקודמת התבאר שחפץ הנמצא במקום המשתמר אין לקחתו על מנת להשיבו, שמא הונח שם בכוונה ע"י בעליו וכשייטלו לא ימצאו. אלא שקבעו חכמים, שכאשר נמצא במקום שאינו משתמר, אך משתמר קצת, כיוון שייתכן שהחפץ נשכח על- ידי בעליו, יש ליטול את החפץ ולהחזירו לבעליו על-פי הסימן שבו, שנטילתו במקרה זה היא לטובת בעליו. אך אם אין בו סימן היכר לא ייטלו כיוון שלא יוכל להחזירו ללא סימן, והשארתו במקומו מותירה סיכוי שבעליו יחזור וייטלו. ואם נמצא במקום שאינו משתמר כלל, הוכחה היא שהחפץ אבד. ולכן כשיש בו סימן, נוטל ומכריז, וכשאין בו סימן אף שניתן להניח שבעליו התייאש ממנו, יתייעץ עם רב כיצד לנהוג.