הלכה יומית

הזהירה התורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", כלומר, שאין לאכול מתבואת השנה החדשה קודם להקרבת מנחת העומר בט"ז בניסן, ומשחרב בית המקדש, תיקן רבן יוחנן בן זכאי לאסור אכילת תבואה חדשה, כל יום ט"ז, שמא יבנה בית המקדש ויאכלו לפני הקרבת מנחת העומר. ולכן כיום מותר לאכול תבואה חדשה, רק לאחר שמהשרשת התבואה עבר התאריך ט"ז ניסן ולפני תאריך זה התבואה אסורה, ולרוב הפוסקים זהו איסור שנוהג גם בימינו. ולגבי תבואת חו"ל הביא אדמוה"ז שבעל נפש יחמיר ויקפיד על איסור זה, אולם למעשה הזכיר הרבי שנהוג להקל. כיום על אף שרוב התבואה מיובאת מחו"ל מערכות הכשרות המהודרות מקפידות על איסור זה.

אודות אופן הכשרת סכין שהשתמשו בה לטרפה אמרו חכמים: "הסכין שפה והיא טהורה", ונחלקו הפוסקים האם השחזת הסכין מועילה להכשיר את הסכין, ולהלכה נפסק בשו"ע שההשחזה מועילה להכשיר את הסכין ואף עדיפה מהעגלה, אולם הרמ"א חושש לכתחילה שההשחזה אינה מועילה כהגעלה להכשרת הסכין. וכשרוצים להשתמש בסכין שלקחוה מנכרי ורגילים להשתמש בה לדברים קרים, אמרו חז"ל שדי לנעוץ את הסכין 10 פעמים בקרקע קשה, והסתפקו הפוסקים האחרונים האם ניתן בימינו להסתפק בשטיפה טובה של הסכין ולשפשפה בסקוטש עם סבון מסיר שומנים במקום נעיצתה בקרע קשה.

נפסק להלכה: "צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד" מפני הסכנה, והביאו ראיה לדבר מן הגמרא. יתר על כן מובא שיש ליטול ידיים בין אכילת הדגים לבשר, אולם כבר כתבו הפוסקים שכאשר אוכלים עם סכין ומזלג אין צורך ליטול ידיים. ולגבי סדר האכילה כתבו הפוסקים שיש לאכול תחלה את הדברים הקלים לעיכול יותר, לכן יש להקדים את הדגים. ואף שישנם פוסקים שכתבו שאין הכרח בכך, כותב אדמוה"ז בליקוטי תורה שזהו "מנהג ישראל לאכול דגים קודם בשר", ומבאר זאת על פי פנימיות העניינים. ולכן באותה הסעודה ראוי להקפיד ע"כ, אך אם התחיל סעודה חדשה ניתן להקל בכך.

נאמר בגמרא: "דם שעל הכיכר גוררו ואוכלו של בין השיניים מוצצו ובולעו ואינו חושש", כלומר דם שפרש מהפה ועבר ללחם, אין לאכלו. אך כשהוא בפיו מותר לבלעו. ובטעם הדבר יש שכתבו שכיוון שהדם עדיין מחובר לגוף אינו נאסר, ומכאן דייקו, שדם על השפתיים מותר לבלעו כיוון שהוא מחובר. אך יש שכתבו שהאיסור הוא משום מראית העין, לכן הדם שבין השיניים מותר כשהוא בפה כיוון שאינו ניכר לחוץ ואין בו מראית עין. ולפי זה דם שעל השפתיים מבחוץ אסור לבלעו. וראוי להחמיר כדבריהם, אך דם שבתוך הפה ולא פרש, מותר לבלעו לכל הדעות. האמור הוא בחול בלבד ובשבת יש איסור למצוץ דם לכל הדעות.

אמרו חכמים: "הלוקח כלים חדשים מן הנכרים אסור להשתמש בהם עד שיטבילם", וביארו הפוסקים שחיוב טבילת כלים אינה מצד טעם האיסור הבלוע בהן שכן, כלי הבלוע מאיסור יש לעשות לו הכשרה כדינו. אלא שחיוב הטבילה הוא בעת קניית הכלי מהגוי דווקא, בכדי לקדשו ולהעלותו מרשות הגוי לרשות היהודי. משום כך כתבו הפוסקים שאדם שקנה כלים מגוי, או שנוצרו בבית חרושת של גויים, ושכח להטבילם, והשתמש בהם לדברי מאכל, המאכלים לא נאסרו באכילה. כי על אף האיסור להשתמש בכלים אלו קודם הטבלתם אפילו באופן חד פעמי, המאכלים עצמם לא נאסרו באכילה, אלא מיד כשייזכר בזה, יוציא את האוכל מן הכלים שעוד לא הוטבלו, ויניחם בכלים אחרים.

אודות דם הנמצא בביצה, נאמר בגמרא: "נמצא על חלמון שלה .. אסורה". ונחלקו הפוסקים להלכה, יש שכתבו שאם נמצא דם בחלבון הביצה – זורק את הדם ואוכל את השאר. ואם נמצא הדם בחלמון כיוון שיכול להיות שהתחיל להתפתח שם אפרוח, כל הביצה אסורה. ויש שהחמירו גם כשנמצא הדם על קשר החלבון, וכתב הרמ"א למעשה: "ומזה נתפשט המנהג במדינות אלו לאסור כל ביצה שיש בה דם". למעשה, איסור הדם בביצים הוא רק בביצים מופרות – שבאו על ידי זכר. וביצים שאינן מופרות אלא חוממו מלאכותית – הדם בהן אסור רק משום מראית העין, ולכן הכלי שבה התבשלה אינו צריך הגעלה וראוי שלא להשתמש בו 24 שעות.

נאמר בגמרא: "נמצא על חלמון שלה (של הביצה) .. אסורה". ולמעשה כתבו הפוסקים להחמיר שלא לאכול ביצה עם דם גם כיום – כשלא מצויות ביצים מופרות ואיסורם הוא רק מפני מראית עין. עם זאת כתבו הפוסקים שמותר לאכול ביצה קשה מבלי לחשוש שמא יש בה דם, משום שברוב הביצים אין דם. אולם ביצה שאינה מבושלת שרוצים לטגנה, יש לבודקה מדם – משום שכל מקום שאפשר לברר אין סומכים על הרוב, ומכיון שאפשר לבודקה בקלות צריך לבודקה. יש לציין שכשבאים לבשל ביצים מופרות צריך לבשל לפחות 3 ביצים ביחד, כדי שאם באחת מהן ימצא דם תתבטל ברוב, ונהוג לעשות זאת גם בביצים שאינם מופרות – אך אין חובה לעשות זאת.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו דין טבילת כלים. ונחלקו הראשונים האם הוא מהתורה או מדרבנן, שאלה זו נוגעת לסמכותו של הקטן. שכן, בדברים הצריכים כוונה וכוונתו ניכרת ממעשיו, בדבר שהוא מדרבנן ניתן לסמוך על הקטן. ודעת הרבה פוסקים שהיא מן התורה. למעשה כתבו הפוסקים שעיקר הטבילה היא התוצאה שהכלי יהיה טבול, ולא מעשה הטבילה. ואין צורך בכוונה. עם-זאת, מאחר ולדעת הרבה טבילת כלים מדאורייתא, קטן אינו נאמן להעיד על טבילת כלים. אך מותר לתת לו להטבילם כשגדול רואה את הטבילה ומעיד ע"כ לאביו. ויש שהקלו וכתבו שבכלי זכוכית שהטבילה מדרבנן, נאמן הקטן לומר הטבלתי.

אודות טהרת כלי מדין נאמר "את הזהב ואת הכסף את הנחשת את הברזל את הבדיל ואת העפרת .. תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא". מכך למדו חכמים שמעבר להגעלת כלי המתכות יש גם להטבילם. הגמרא מוסיפה שאף כלי זכוכית טעונים טבילה, ומנמקת זאת בכך שכשם שכלי מתכות שנשברו – ניתן לתקנן על ידי התכתן ויצירתן מחדש – כך גם כלי זכוכית ניתן לתקנן על ידי התכה, ולכן יש חיוב לטבול אותם כמו כלי מתכת. לגבי כלי פלסטיק, כתבו הפוסקים שאינם צריכים טבילה, אולם יש מחמירים ומצריכים טבילה, ונימוקם הוא שניתן משום שניתן להתיכם ולשחזרם כמו כלי זכוכית. למעשה ראוי להחמיר להטביל אף את כלי הפלסטיק, אך ללא ברכה.

נאמר בתורה "ולא תשים דמים בביתך", מכך למדו חכמים שכל דבר שגורם להיזק יש להסירו ולהישמר ממנו. אחד הדברים שחכמים אסרו משום סכנה הוא אכילת דג ובשר ביחד. כאשר נפל דג לתוך תבשיל של בשר ויש שישים כנגד הדג, נחלקו הפוסקים האם זה כמו כל האיסורים שבתורה שבטל בשישים, או שאינו בטל כי "חמירא סכנתא מאיסורא", כלומר בדברים העלולים להביא לידי סכנה מחמירים יותר מאשר באיסורים ולכן יש לאסור את הכל. למעשה, רוב הפוסקים סוברים שהוא בטל בשישים, ולכן כאשר יש שישים כנגד הדג אזי הוא בטל. אבל כיון שישנם פוסקים שהחמירו בכך לכן בעל נפש יחמיר על עצמו בזה.

על טהרת כלי מדיין נאמר "וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים", מכך למדו חכמים שהלוקח כלי תשמיש מן הנכרים חייב להטבילו. בטעם הדבר מובא בירושלמי שזה משום שיוצא הכלי מטומאת הנכרי ונכנס לקדושת ישראל. ולכן כלי שיצר ע"י גוי או בבית חרושת של גויים. כמו כן כלי שנקנה מגוי אפילו אם ישראל עשה אותו חייב בטבילה. בחברות הכלים כיום יתכן והחברה בבעלות יהודי אך העובדים אינם יהודיים, ולכן מטבילים את הכלים אך נמנעים מלברך, אלא אם קונים את הכלי מחנות של נכרי ואז יש לברך 'ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים'.

נאמר בגמרא "כל בשר אסור לבשל בחלב, חוץ מבשר דגים וחגבים". הרי שמעיקר הדין אין בדבר איסור משום בישול בשר בחלב; אלא, שכתב הבית יוסף, שאין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה, וכך כתבו חלק מהפוסקים ובייחוד בקרב הספרדים. לעומתו כתב הרמ"א שלא נזהרים בכך. ויש מן הפוסקים שהוסיפו, שאף ההולכים לשיטת הבית יוסף יכולים להקל, משום שזו טעות הדפוס שנפלה במקור. עם זאת, הורה הצ"צ שיש להימנע מאכילת דג עם חלב כמובא בבית יוסף, אך מותר להוסיף לחלב גבינה או שמנת, או לטגן דג בחמאה, וכך מותר הדג לאכילה עם חלב.