הלכה יומית

כתב השל"ה שאב הרוצה להיות בטוח שהבן הולך בדרך הישר גם שלא בפניו, יראה בכל כוחו להדריכו במידת האמת. שכן החשש והפחד מביקורת ההורים מונעת את הילד ממעשים לא הגונים ביודעו שיידרש לתת דין וחשבון על מעשיו. ולכן כאשר מורגל הנער לומר את האמת כל הזמן, הוא לא יכסה את עצמו בעזרת אי-אלו שקרים, ומוסיף השל"ה שלכן היו כאלו שתגמלו את ילדיהם בעד אמירת אמת כפי שנאמר "אמת קנה", עד שמדת האמת תהייה טבעו של הילד.

מנהג נוסף הקשור עם ל"ג בעומר והוא התספורת הראשונה של הילד. שכן, נוהגים שלא לספר את שיער הקטנים עד שיגיעו לגיל שלוש, ואז מספרים את שערותיהם ומשאירים להם פאות, ומחנכים אותם למצוות "לא תקיפו פאת ראשכם", שלא לספר את שערות הפאות. ונהגו רבים לספר את הקטן ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, וקטנים שיום הולדתם השלישי חל בימי הספירה שלפני ל"ג בעומר נהוג לקחתם למירון ביום ל"ג בעומר ולספרם שם.

נהוג לתת לתינוקות לנשק את המזוזה קודם השינה, ונהגו נשים צדקניות להרדים את תינוקותיהם בשיר ערש שתוכנו אודות לימוד התורה הקדושה. ומיום המילה והלאה נהוג ליטול ידי התינוקות כשמתעוררים בבוקר – שלוש פעמים לסירוגין, והנזהר מנגיעת הקטן במאכלים לפני נטילת ידיים מיום המילה ואילך "קדוש יאמר לו". ונהגו נשים צדקניות לומר "מודה אני" עם התינוק אף שאינו יודע לדבר, וכשמתחיל לדבר מחנכים אותו לומר "מודה אני" מיד בקומו משנתו בבוקר קודם נטילת הידיים.

גיל החינוך למצוות עשה הוא מהעת בה הילד מתחיל להבין את תוכן המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. וקודם גיל זה אין עליהם חיוב בחינוכו למצוות עשה, ולגבי האכלת התינוק, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, אסור לכל אדם לתת לו מאכל האסור. אולם באם המאכל אינו אסור מצד עצמו, אלא שמצד הזמן אסור לגדול לאכול, כגון קודם קידוש, על כך אין מקפידים עם הקטן ונותנים לו לאכול, ואין זה נחשב כאילו מאכילים אותו איסור, כיוון שהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, ועל כן אין לענותו ויש לתת לו לאכול אף קודם הקידוש.

צוו חכמים: "קטן שבא לכבות (בשבת) אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן", וכן נפסק להלכה שקטן המכבה דליקה (לדעת אביו) – "צריך למחות בידו". חיוב זה הוא לא רק עבור הוריו, אלא על כל אדם: מלאכה אסורה כגון אור שכבה בשבת, ורוצה הקטן להדליקו בפני מבוגרים יש חיוב עליהם למחות בו גם אם לא הגיע לגיל חינוך, כיוון שכוונתו בעשייתו היא עבור הגדולים. ואם עושה זאת רק להנאתו כגון שמדליק ומכבה אור בחדר שלא נמצאים בו אנשים (אם הגיע לחינוך) חיוב המחאה היא על הוריו.

נהגו ישראל להביא את הילדים לבית הכנסת לנשק את ספרי-התורה, ולחנכם (בגיל שמסוגלים לכך) להקשיב לקריאת-התורה, תוך השגחה שלא יפריעו במהלך התפלה וקרה"ת. וכן נהגו להביא את הקטנים שהגיעו לחינוך, לבית-הכנסת לשמוע את התקיעות בראש-השנה, ולהקפות בשמחת-תורה; וכן לשמיעת קריאת-המגילה, ומפורסם המנהג עליו עורר הרבי אודות הבאת התינוקות לשמיעת עשרת-הדברות; בכמה הזדמנויות דיבר הרבי אף על הבאת ילדות לבית-הכנסת ואף לעזרת-הגברים ואפילו לאחר גיל שלוש עד שיגיעו לכלל חינוך והבנה בזה. אלא שילדות מעל גיל שלוש המובאות לבית-הכנסת, חייבות כמובן להתלבש בצניעות הראויה.

מנהג ישראל לתלות את מזמור "שיר למעלות" בחדר היולדת והוולד, וכן בבית היולדת כסגולה לשמירה ליולדת ולוולד. מעבר לכך שמהווה הדבר כשמירה, יש בכך תועלת רבה שמיד בצאתו לאוויר העולם יהיה הילד מוקף בענייני קדושה. כמו כן מעורר הרבי כי יש לרכוש לילד ספרי קודש וקופת צדקה ולהניחם בחדרו, ואחד מבני המשפחה ילמד בחדרו מתוך ספריו לזכותו, יתפלל בסידורו האישי ואף ייתן לצדקה בקופתו הפרטית שבחדרו.

נאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", ואמרו חכמים שכל המלמד בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למד אף לבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. וכתבו הפוסקים שעל ההורים להתפלל על הצלחתם של בניהם בלמוד התורה. מצוות חנוך הבנים לתורה מתחילה מקטנות ומוטלת על האב גם כשגדל בנו, עד שירכוש את הכלים הראויים ללימוד בכוחות עצמו.

חובת האב ללמד את בנו תורה חלה מעת שמתחיל לדבר, ותחלה מלמדו פסוק "תורה צוה" ופסוק "שמע ישראל" בעל פה, ומיד כשנעשה בן שלוש (או קודם לכן) מלמד אותו את אותיות התורה מתוך הספר. ויש להקפיד על כך וכן על יתר ענייני החינוך המתחילים בגיל שלוש, גם כאשר יום הולדתו של הילד חל בימים שאין מסתפרים בהם, כגון בימי ספירת העומר. ומנהג חסידים להתחיל ללמוד עם הילד את אותיות ה'אלף-בית' מתוך דף השער או מתחילתו של ספר התניא.

אף שמעיקר הדין מוטלת על האב חובת הלמוד עם בניו, רשאי לכתחילה לשכור לו 'מלמד' שילמדו או לשלחו ל'תלמוד תורה'. אלא שעל אף שמקיים האב את מצוות "ושננתם לבניך" כששולח ילדיו ללמוד תורה, עם זאת כתבו הפוסקים שראוי שיקבע האב עתים ללמוד יחד עם בנו כפי כוחו של הילד, מעבר ללמודיו בתלמוד תורה או אצל ה'מלמד'.

נאמר "ולמדתם אותם את בניכם", ולמדו חכמים שכשם שאין האב מצוּוה ללמד את בתו; כך אין האשה מצוּוָה ללמוד בעצמה. אלא שצריכות הנשים ללמוד עניינים השייכים אליהן ומחויבות בהן, ולכן מברכות אף הן את ברכת התורה קודם הלימוד. ויש שכתבו שמותר לאשה ללמוד תושבע"פ מיוזמתה ואף מקבלת על כך שכר. ובדורנו עורר הרבי שמעבר לשיעורים היומיים, ולימוד חסידות ההכרחיים אף לנשים, צריכות הבנות ללמוד תורה בבתי הספר, ובייחוד נוגע הדבר לחינוך הבנים שכן האם נמצאת לרוב בבית, ובניה הקטנים מפנים אליה שאלות בתורה, ואף עוקבת אחר לימודיהם בת"ת, על כן צריכות הן לרכוש ידיעה כללית בתושבע"פ משנה וגמרא.

על הפסוק "ושננתם לבניך", דרשו חכמים "אלו התלמידים", ועל כן מצווה ללמד תורה ילדים אחרים אף שאינם בניו, אלא שהחיוב ללמד אחרים תורה מוטל על השייך לכך וכבר רכש את דרכי הלימוד, ועליו להפריש מזמן לימודו בכדי ללמד לאחרים. ובשיחות הקודש מעורר הרבי רבות אודות חשיבות ונחיצות הדבר בדורנו. ובכמה הזדמנויות כותב הרבי שיש בזה סגולה להיפקד בבנים, כיוון שמדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה, כך שע"י 'ושננתם לבניך אלו התלמידים', יבואו לקיום הציווי 'לבניך' כפשוטו, בבניהם ממש.