הלכה יומית

חובה להפקיר את כל יבול השנה השביעית. אך אם יש בשדה פירות מהשנה שעברה – אין צורך להפקירם, ומותר לבעל השדה ללקטם כדרכו ללא שינוי. באם יש בשדה פירות רבעי (שחנטו בשנה שביעית) הרי הם הפקר ומותר לכל אדם לקחתם. ויציב שֶׁלֶט המודיע על כך כדי שלא יכשלו בני אדם לאכלם בלא פדיון. ויש המחמירים ומניחים מעות ואומרים "כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו".

כל יהודי – בין בעל השדה ובין אדם אחר, בין עני ובין עשיר – רשאי לקטוף מעט מפירות שביעית, בכמות סבירה המיועדת לאכילה עבורו ועבור בני ביתו. ולאחר שאדם אחד נטל פרי והכניסו לכליו – זכה בו ונעשה שלו לכל דבר. מעתה אסור לאדם אחר ליטלו ממנו. פירות אלו מותרים באכילה לכל אדם הזוכה בהם מן ההפקר ובלבד שינהג בהם קדושת שביעית.

בשנת השמיטה אסור מן התורה לזרוע (ולעשות שאר מלאכות) בעציץ נקוב (שהנקב בתחתיתו יותר מ1 מ"מ) העומד תחת כיפת השמים. ומדברי סופרים אין לזרוע אפילו בעציץ שאינו נקוב. כמו כן אין לזרוע בעציץ, אפילו מוגבה מהקרקע. וכתבו הפוסקים שעציץ נקוב, אפילו עומד על גבי קרקע מרוצפת, יש להחשיבו כדין עציץ נקוב.

עציץ נחשב "אינו נקוב" רק אם הוא עשוי מפלסטיק קשיח, זכוכית או מתכת. אך העשוי מחרס או עץ – אף אם הוא אטום – דינו כנקוב. עציץ ש"אינו נקוב" נחשב רק אם אין נופו (ענפיו וכו') מאהיל על קרקע החצר. על אף שאסרו חכמים לזרוע אפילו בעציץ שאינו נקוב, עם זאת במצבים מסוימים דיני עציץ שאינו נקוב קלים יותר כפי שיתבאר אי"ה להלן בהלכות הבאות.

נחלקו הפוסקים לגבי עציץ שאינו נקוב העומד בתוך הבית (המוקף במחיצות ותחת קורת גג), האם יש היתר למלאכות שביעית שם. למעשה רבים כתבו שהעושה בו מלאכה אין מוחים בידו, ויש שהתירו אף לכתחילה לעשות בהם כל מלאכה (להשקותם כרגיל, להוסיף בהם אדמה ואפילו לשתול בהם בשנת השמיטה עצמה). ויש לסמוך על דבריהם בעת הצורך באם ישנו דבר המפסיק בין העציץ לבין הקרקע כגון צלחת פלסטיק או מתכת, אך לא חרס ועץ.

אין ליצור נקב בעציץ שאינו נקוב – אף אם זרעו בו לפני שביעית. כמו כן, עציץ נקוב שיש מחיצה המפרידה בינו לבין הקרקע, אין לסלק מחיצה זו בתוך שנת השמיטה (כי על ידי כך מתחיל לקבל חיותו מהקרקע). מותר לסתום את הנקב בעציץ הנקוב. אך אסור להחזירו אחר כך למצב נקוב.

אין להוציא עציץ מחוץ לבית ואפילו אינו נקוב, וכן אין להוציאו למרפסת שאינה מקורה או להסיר את הגג מעליו. אם נצרך להוציא עציץ אל המרפסת, יעטוף אותו תחילה היטב מכל צדדיו בניילון או בנייר כסף. והעברת עציץ ממקום למקום בתוך הבית (על גבי אותו סוג ריצוף), מותרת.

הסרת אבק מן העלים – מותרת. אין לפתוח חלון במיוחד כדי שיכנסו קרני השמש או אוויר לצמחים אלא אם כן יינזקו הצמחים בלי זה. ואם פותח לצרכו – מותר בכל אופן, אף שעל ידי כך ייכנס אור ושמש לצמחים.

מצוה להפקיר את פירות השדה בשנה השביעית. ועל כן כל הפירות והירקות הגדלים בשנה זו הינם הפקר לכל, וכל מי שיש לו בארץ ישראל קרקע המניבה פירות, מחויב להפקיר את פירותיו בשנת השמיטה, ולאפשר לכל המעוניין לבוא ולזכות בהם. וראוי שיאמר זאת בפני שלושה אנשים. הפירות שהפקיר הם הפקר ומותרים באכילה לכל אדם הזוכה בהם מן ההפקר (והזוכה בהן צריך לנהוג בהן קדושת שביעית), אך יש מגדולי הפוסקים שהמליצו להימנע מלקחת את הפירות ללא רשות, בכדי שלא להתרגל לקחת בחינם ממה שאינו שלו.

בשנת השמיטה חובה על בעל השדה להשאיר את פתח השדה פתוח, ואסור לו לנעול את השדה במשך כל השנה. ויש אומרים שמותר לנעול את השדה אם תולה פתק על מנעול השדה, ובו מודיע שהפירות הנמצאים בשדה הינם הפקר ואפשר לקבל את המפתח במקום פלוני. ובמקום הצורך (כגון במקרה שהעצים נמצאים בגינה פרטית והשארת החצר פתוחה באופן תמידי מפריעה לפרטיות) ניתן לסמוך על דבריהם, ואף ניתן להגביל את שעות הכניסה לחצר לשעות מסודרות ומקובלות.

החיוב להפקיר את השדה בשנת השמיטה הוא גם במקרה שידוע שלא יבואו יהודים לקטוף מהפירות (כגון, כשלא מתגוררים בסביבת השדה יהודים). אך אם חושש שיבואו נכרים וייטלו מהפירות, וכן אם יתכן שיבואו בהמות וישחיתו את הפירות, או שישנו חשש שלא ישמרו עליהן בקדושת שביעית – מותר לנעול את השדה, ובלבד שיציב שֶׁלֶט במקום בולט ויכתוב בו שהפירות הנמצאים בשדה הינם הפקר ואפשר לקבל את המפתח במקום פלוני, ויודיע לבאים כי חובה לשמור על הפירות בקדושה ולא לאבדם.

כיוון שיש לאפשר את הגישה לשדה במשך כל שנת השמיטה, לכן אסור לבנות בשנת השמיטה גדר סביב השדה. ואם כבר ישנה גדר סביב שדהו – המפרידה בין שדהו לשדה חבירו, ונפרצה גדר זו – יש אומרים שמותר לתקן את הפרצה בשנת השמיטה, אך דעת רוב הפוסקים לאסור.