הלכה יומית

לפני שיברך על הספירה, לכתחילה עליו לדעת איזה יום הוא מהספירה, בכדי שיידע על מה הוא מברך. מי שטעה בשעת הברכה, כגון שבירך על דעת לספור ארבעה ימים, ולאחר שבירך נזכר שצריך לספור חמשה, סופר חמשה ואינו צריך לברך שנית. וכן אם טעה בספירה, כגון שהיה צריך לומר "ששה ימים" ואמר "חמשה ימים", אם נזכר מיד, סופר כראוי (ואם עבר יותר מכדי דיבור יאמר שוב לפני הספירה "היום") ואין צריך לברך שנית, אבל אם הפסיק בדברים אחרים צריך לברך שנית.

כיוון שלמעשה ההימנעות מהנחת התפילין בלילה היא מפני החשש שמא יישן כשהן עליו ולא ישמור על כבודן, לכן אפילו אם כבר עלה עמוד השחר עדיין אין מניחים תפילין – כיוון שזמן זה הוא זמן שינה לרוב בני אדם (ואם יוצא לדרך ולא יוכל להניחם במשך כל היום – מותר). התחלת זמן הנחת תפילין בבוקר, משיאיר היום במידה כזו שיכיר ויזהה ממרחק 4 אמות את חברו שרגיל בו קצת, ומי שלא הספיק להניח תפילין בזמן זה יכול להניחן עד לשקיעת החמה.

השוכח לספור באחד מלילות ספירת העומר – אם נזכר במשך היום שלא ספר בלילה – יספור ללא ברכה, ובלילות הבאים ימשיך לספור בברכה. אם נזכר בבין השמשות שלא ספר יספור מיד ללא ברכה, ומהלילה הבא יקפיד לשמוע הברכה מאחר. ואם לא נזכר ביום ימשיך לספור מהלילה הבא והלאה ללא ברכה. אך המסופק אם ספר בלילה הקודם, ממשיך לספור בברכה.

מעיקר הדין מצוותן של התפילין שיהיו מונחים עליו כל היום. אבל מפני שהאדם המניח תפילין צריך לשמור על נקיות גופו וכן שלא יסיח דעתו מן התפילין כל עוד הן מונחות עליו, ואין כל אדם יכול להיזהר בזה, לכן נוהגים לא להניחם כל היום. ומכל מקום צריך כל אדם שיהיו עליו התפילין בשעת קריאת שמע ותפילה כיוון שבזמן קצר כזה יכול כל אדם (ומצד הדין צריך בעת התפלה) להיזהר בהן ולשמור על נקיות גופו.

נוהגים להיות נעורים בליל שביעי של פסח, ועוסקים בלימוד כל הלילה. בלילה זה נהוג ללמוד את המאמר ד"ה 'והניף' וכן את המאמר ד"ה 'הים ראה וינוס' (בלקוטי תורה), משהגיע זמן עלות השחר אין צורך לומר ברכות התורה ע"מ להמשיך ללמוד, אלא בסיום הלימוד יאמר הברכות. לאחר שעלה השחר, ואחר עשיית צרכיו יטול ידיו שלוש פעמים על כל יד (כבכל יום), ואז יברך את כל הברכות על הסדר. מנהגנו שישנים קודם תפלת שחרית. אם הולך לישון אחר עלות השחר וחושש שלא יקום עד לסוף זמן קריאת שמע, יקרא ק"ש מעלות השחר (לאחר אמירת ברכות השחר כנ"ל). ויתנה שאם לא יקום יצא בזה יד"ח, ואם יקום יהיה כקורא בתורה, ואם ייעור משנתו לפני סוף זמן ק"ש יקרא שוב, שכן לכתחילה תחילת זמן קריאת שמע הוא רק "משיכיר" (וכמצויין בלוחות זמן טלית ותפילין).

אין להניח תפילין לאחר התחלת השקיעה, אבל אם היו התפילין עליו קודם שקיעת החמה אין צריך לחולצן כאשר שקעה החמה (חוץ מערב שבת ויום טוב שצריך לחולצן זמן מה לפני הדלקת נרות). מי שלא הניח תפילין כל היום ונזכר בבין השמשות שלא הניח תפילין – יש אומרים שיניח תפילין בבין השמשות אבל לא יברך עליהן, אבל ממכתבי הרבי נראה שלא יניח כלל אחר השקיעה.

הבעל שם טוב היה אוכל ג' סעודות באחרון של פסח. סעודת אחרון של פסח השלישית היתה נקראת – אצל הבעל שם טוב – "סעודת משיח". סעודת משיח היא באחש"פ, כי באחש"פ מאיר גילוי הארת המשיח. ובארץ ישראל אוכלים סעודת משיח בשביעי של פסח. נהוג שנוטלים ידיים לפני השקיעה, אוכלים מצה ושותים ד׳ כוסות, ומנגנים ניגוני רבותינו נשיאינו. ומעורר הרבי ש"בוודאי שכל אחד ישלים ד' הכוסות וגם אלה שספק אצלם אם שתו כל ד' הכוסות בכוונה זו (שזה שייך לגאולה העתידה) בוודאי ישלימו, דשתיית ד' הכוסות צריכה להיות באופן ודאי וברור . . שעי"ז מקרבים הגאולה העתידה".

תיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר, כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים, וכנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את רשעי אומות העולם, וכן כנגד ארבע הכוסות של נחמה שעתיד הקב"ה להשקות את ישראל. כל ארבע הכוסות נתקנו לשתותן תוך אמירת שירה. כשעל הכוס הראשונה אומרים את נוסח הקידוש, השנייה על ההגדה, השלישית על ברכת המזון, והרביעית על ההלל.

הכוס אותה לוקחים לארבע כוסות צריכה להכיל לכל הפחות שיעור רביעית (86 מ"ל). אין לוקחים כוס שפיה צר. למנהגנו לוקחים כוס ללא רגל. לפני הקידוש צריך לשטוף את הכוס מבחוץ ולהדיחה היטב מבפנים, כדין כוס של ברכה. אך אין צורך לעשות שטיפה והדחה לפני מזיגת יתר הכוסות (אבל לפני כוס שלישית צריך).

את מצוות ארבע כוסות מקיימים דווקא ביין, ומהדרים לקחת יין אדום לד' כוסות. ואפילו מי ששונא יין או שמזיקו, חייב לדחוק את עצמו ולשתות ארבע כוסות. מי שאינו יכול לשתות יין, יכול לערב מיץ ענבים ביין, ובעת הצורך ישתה מיץ ענבים לבד ללא עירוב יין. נשים וילדים אינם צריכים לשתות יין, ויכולים לשתות מיץ ענבים.

אם שמע את חברו מברך "להניח תפילין", והוא עודנו אוחז בין הנחת תפילין של יד לשל ראש יש אומרים שמותר לו לענות "אמן" אחריו, שכן עניית "אמן" זו מהווה כקבלת דברים שמאמין בה' שצוונו להניח תפילין, ואין זה נחשב כ'הפסק', אך כיוון שיש החולקים על כך, אין לענות אמן על ברכה זו בין תפילין של יד לשל ראש, ומכל מקום מי שענה אינו צריך לברך על התפילין של ראש אחר כך.

גם כאשר מניחים תפילין ללא ברכה, כגון בהנחת תפילין דרבינו תם, או מי שחלץ תפיליו על מנת להחזירן (במקרה שאינו מברך בשנית), יש לסמוך את הנחת התפילין של יד לשל ראש מבלי להפסיק בדיבור ביניהן, אלא שבמקרה זה ניתן לענות על דברים שמותר לענות עליהן בפסוקי דזמרה (קדיש, קדושה 'ברכו' ואמן על כל הברכות) אך לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו".