הלכה יומית

בהלכה הקודמת התבאר שהיהודי שעבורו שבת מותר לבקש מחברו שכבר הבדיל שיעשה עבורו מלאכה, ודנו הפוסקים אודות השלכה נוספת מדין זה. כידוע בהלכות שבת קיימות שיטות שונות אותם קבלו על-עצמם כל עדה וחוג כמנהגה. לשם דוגמא- ישנם הנוהגים לחמם בשבת, מאכלים לחים שבושלו קודם השבת, השאלה היא, האם מותר למחמיר בזה, לבקש מיהודי שמקל בכך שיחמם עבורו בשבת. יש מן הפוסקים שכתב לאסור ונימוקו עמו: כשמבקש ממי שכבר הבדיל – בצאת השבת – לעשות מלאכה, מותר, כיוון שעקרונית הוא יכול בעצמו להבדיל ולעשותה ללא-מניעה, רק שבוחר להמשיך לשבות, אולם הנוהג חומרא בעצמו, עבורו זה אסור, ולכן אסור לו לומר לחברו שיעשה פעולה זו עבורו.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר". ודרשו חכמים: "חפציך אסורים", כלומר שאסור להתעסק בצרכיו בשבת, כגון לעמוד ולבחון דבר מה בדירתו או בחצרו, כשניכר שהוא מתכנן את מלאכתו שלאחר השבת. ודנו הפוסקים האם מותר להיכנס לתחנת אוטובוס בשבת. וכתבו הפוסקים שהדבר תלוי בכוונתו: כשנכנס לתחנה בכדי לנוח על הספסל מהליכתו או בכדי להתגונן מהגשם או מהשמש הקופחת מותר שאינו ניכר בכך שממתין לאוטובוס, אך ייזהר שלא לעיין בלוח זמני הנסיעה התלוי בתחנה. אולם אסור להמתין בתחנת האוטובוס בשבת, רק מתוך כוונה לנסוע מיד בצאת השבת, שפוגע בכבוד השבת, ואף זה נכלל בהגדרת "חפציך" שנאסרו בשבת.

אמרו חכמים שהמבקר את החולה בשבת אומר: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". וביארו הראשונים שהאיסור להתפלל בשבת לרפואת חולים, הוא מחשש שהתפילות יביאו לידי עצב, דבר האסור בשבת. ודנו הפוסקים אודות נוסח "מי־ שברך" בבית־הכנסת, האם מותר לאומרו בשבת עבור החולה. יש שכתבו שמותר לומר "מי־שברך" עבור חולה שאין נוכח במקום, שבהיעדרו אין מצטערים בהזכרתו. ויש שכתבו לשנות את הנוסח ולומר "שבת היא מלזעוק.." ודעת אדמו"ר הזקן היא שמותר לאדם לבקש על עצמו אף בשבת, כמו שהתירו אפילו תענית חלום בשבת. אולם בציבור מותר להזכיר רק חולה שיש בו סכנה ביום השבת בעצמו, וחולה שאינו מסוכן עד־כדי־כך אין להזכירו בציבור בשבת.

אחת מל"ט־המלאכות האסורות בשבת הינה מלאכת 'בונה', ומקורה במלאכת הבנייה במשכן. במלאכת בונה נכלל גם מי שחופר גומה, וכן הסותם גומה בשבת ומשווה את פני־הקרקע, והרי הוא כבונה, דוגמאות נפוצות לאיסור "משווה־גומות" הוא בטאטוא הבית ורחיצתו. וכתבו הפוסקים ־שאף שכיום הקלו יותר בטאטוא הבית (אך לא החצר) כיוון שכיום רוב הבתים מרוצפים־ את רחיצת הבית בשבת לא התירו, על־אף שכיום החשש שמא ישווה גומות הרצפות הינו חשש רחוק, תקנת חז"ל בעינה עומדת, והתירו זאת רק בעת־הצורך כגון במקום מטונף ביותר כשיישנם תינוקות הזוחלים, מותר לשפוך מים על הרצפה ולגרפם במגב גומי, אך לא בדברים העשויים להביא לידי איסור סחיטה בשבת.

בהלכה הקודמת התבאר, שקיים איסור שטיפת הרצפה בשבת, על פי גזרת חז"ל, שמא יבוא להשוות גומות שבקרקע ויעבור על איסור "בונה" בשבת. וכתבו הפוסקים שכאשר נכרי שוטף את הרצפה הדבר אפשרי, כיוון שלא אסרו אמירה לנכרי ב"פסיק רישיה" (=כשהפעולה תיעשה בוודאות) ורק ליהודי אסרו זאת. אלא שצריך לומר לנכרי שלא ישתמש עם סמרטוט או כל דבר שעשוי להביא לידי איסור סחיטה. עוד כתבו הפוסקים שניקוי והדחת השיש, הכיור והחרסינות שבמטבח ובבית־הכסא בעת־הצורך, מותרים אף ליהודי בשבת, משום שעליהם לא חלה גזירת חז"ל־ האוסרת את הדחת הקרקע בלבד, אלא שכאמור־ יש להיזהר שלא להשתמש לשם־כך בדבר העלול להביא לידי סחיטה.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" ודרשו חכמים: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול", והרחיבו את האיסור אף על קריאה, ואסרו בקריאה כל חומר שאינו קשור לתורה ותפלה, גם אם העיון נעשה ללא קריאה הכרוכה בדיבור. זאת גזרו שמא יבוא לקריאת "שטרי הדיוטות"- שטרי חשבונות של חול ודברים האסורים בשבת. הדברים אמורים אף לגבי חומר היסטורי, או כיתוב שעל מוצגים מוזיאוניים האסורים בקריאה בשבת. נהוג להקל בקריאת דברי חכמה העשויים להביא תועלת, כגון, ספרי רפואה, וכן שלטי רחוב; אך בהגיעו למודעות או לחומר שאין בו תועלת ממשית לגוף, עליו לדלג עליו מיד.

על השבת נאמר: "וכבדתו מעשות דרכיך ממצא חפצך ודבר דבר", ולמדו חכמים שאסור לעסוק בחפצי חול ביום השבת, ובכלל זה אסרו מקח-וממכר בשבת, שמא יבוא תוך כדי מסחר לידי איסור כתיבה. ודנו הפוסקים האחרונים אודות מכונות אוטומטיות למכירת משקאות ומאכלים, האם בעליהן מחויב למנוע את השימוש בהן בשבת, משום איסור "מסחר" בשבת. ולמעשה התירו הפוסקים להשאירן פועלות בשבת, בתנאי שהמכונה אינה עומדת ברשותו הפרטית; כמו-כן בעל המכונה יתנה בערב-שבת שהחפץ מכור כבר מערב-שבת, ושאינו מעוניין לקנות את הכסף עד מוצאי שבת. אלא שבמקום שרוב הקונים הם יהודים העלולים לרכוש בשבת ר"ל, עליו להפסיק את פעולת המכונה בערב-שבת, שלא לסייע בידם לחלל שבת.

ההלכה הקודמת דנה אודות מסחר האסור בשבת. בדורנו הרחיבו הפוסקים את הדיון אודות מי שבבעלותו חנות אינטרנטית, באמצעותה ניתן לרכוש מוצרים על סמך כרטיסי האשראי – האם עליו לסגור את האתר בשבת. יש מן הפוסקים הסוברים שהדבר אסור, משום שקניה באמצעות כרטיס אשראי חלה מדין "סיטומתא", כלומר נוהג הסכם מסחרי המקובל בעולם, המוכר אף מדיני התורה, ולכן המכירה נזקפת לבעל החנות בשבת. אולם יש שדחו זאת, וסברו שהיות והמוכר גובה באשראי רק לאחר שבדק שאכן המוצר במלאי, וזה נעשה לאחר שבת, אין זה כמסחר בשבת מצד המוכר, אלא שלמעשה גינו הפוסקים את הנהגה זו, והורו שיש לסגור את האתר בשבת.

אחת המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת הקצירה, שהיו קוצרים את הזרעים שהכינו לצורך הסממנים. מכאן למדו חכמים שמלאכה זו ותולדותיה נאסרו בשבת, ובכללה נאסרה התלישה בשבת. ועשו סייג למלאכה ואסרו להשתמש באילן בשבת, שמא תוך כדי השימוש בו יבואו לתלוש ממנו. ולכן אסור לעלות או להישען על האילן בשבת. ואפילו מערב-שבת אסור לעלות על העץ על מנת לשהות עליו בשבת, שבשהייתו עליו הוא משתמש בו. מי שעלה על העץ בשוגג מותר לו לרדת בשבת. אבל אם עלה במזיד על האילן, קנסו אותו חכמים שלא ירד ממנו עד צאת- השבת. ויש שכתבו שאם הוא יכול לרדת בקפיצה מבלי להשתמש בעץ, מוטב שיקפוץ.

בהלכה הקודמת התבאר, שכסייג למלאכת הקצירה האסורה בשבת, אסרו חכמים להשתמש כל שימוש בעץ בשבת מחשש שמא יבואו לתלוש ממנו. מטעם זה אסור להניח חפצים על העץ או לקחת חפצים שהיו מונחים עליו בשבת, ואפילו אם היו מונחים שם מערב שבת. כמו כן יש להיזהר שלא להניח על האילן בערב שבת חפצים שצריכים להשתמש בהם בשבת. ואפילו אם הייתה שקית על העץ ורוצה להכניס לתוכה חפצים או להוציאם אסור. ואם היא מונחת על מסמר התקוע בעץ מותר. כמו-כן אסרו להשתמש בצדדי האילן אבל בצדי צדדיו מותר. כתבו הפוסקים שערסל התלוי על מוט המחובר לעץ, מותר בשימוש בשבת, רק במידה והעץ יציב ולא מתנדנד בשעת השימוש בערסל.

אחד הכללים שקבעו חכמים בהלכות "מוקצה" בשבת, הוא: "מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא". כלומר, כל חפץ שהיה מוקצה בכניסת-השבת, אינו יוצא מידי איסורו במשך השבת, למרות שהוסרה הסיבה לאיסורו. דנו הפוסקים אודות בגדים שנתלו לייבוש בערב-שבת, האם מותר להורידם בשבת; לדברי-הכל אסור להורידם בשבת לצורך החול, משום שאסור להכין משבת לחול. אך להורידם לצורך שבת יש שהתירו; ויש שהחמירו לאסור מהטעם האמור – שכיון ש"בבין השמשות" הם היו אסורים בשימוש, שאם יגע בהם עלול הוא לסחוט בשבת – לכן גם לאחר שהתייבשו דינם כ"מוקצה". ולמעשה מדברי אדמוה"ז משמע שאינן מוקצה ומותר להשתמש בהם בשבת.

מסופר בגמרא שכשראה נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה שהעם מזלזלים בשבת, עשה סייג וגזר שלא יטלטלו כלים בשבת, וטעמים שונים נתנו הראשונים לגזירה, יש שכתבו שזו הייתה "כדי לגדור-גדר להחמיר באיסורי שבת". ויש שכתבו שהכוונה בגזירה זו הייתה שלא יבוא אדם לטלטל כלים כל היום ממקום-למקום, ונמצא שלא נח בשבת. וכן שלא יטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, ויבוא לעשות בהם מלאכה. זאת ועוד, בכדי שהשביתה בשבת תהיה ניכרת גם עבור מי שמובטל ממלאכה כל השבוע. ויש שהוסיפו ונמקו את הגזירה שטעמה שלא יבוא אדם להוציא כלים מרשות-לרשות בשבת. אלא שעם הזמן התירו חכמים טלטול סוגי כלים שונים במצבים מסוימים, כפי שיפורט בהלכה הבאה אי"ה.