הלכה יומית

אם שמע קדיש, "ברכו" או קדושה בין הנחת תפילין של יד לשל ראש – יפסיק ויענה עם הציבור רק על דברים שמותר לענות עליהם בקריאת שמע (בקדיש: "אמן יש"ר . . יתברך", אמן אחר 'דאמירן בעלמא'; ובקדושה: 'קדוש', 'ברוך' 'ימלוך'. ועניית אמן רק של ה'א-ל הקדוש', 'שומע תפלה' ושל 'נותן התורה'), ואח"כ יברך על תפילין של ראש "על מצוות תפילין".

אף שבין הנחת תפילין של יד לשל ראש מותר לענות על דברים שמותר לענות עליהם בקריאת שמע (כמפורט בסעיף הקודם), מכל מקום אם מבחין שיוכל להניח תפילין של ראש ויהיה לו זמן לענות עם הציבור, עליו להניח תפילין של ראש תחילה, ואפילו אם לא הספיק לכרוך את הז' כריכות על היד – מוטב שיניח את התפילין של ראש תחלה, ובלבד שיהדק את התפילין של יד היטב שלא יזוזו ממקומן.

אם שמע את חברו מברך "להניח תפילין", והוא עודנו אוחז בין הנחת תפילין של יד לשל ראש יש אומרים שמותר לו לענות "אמן" אחריו, שכן עניית "אמן" זו מהווה כקבלת דברים שמאמין בה' שצוונו להניח תפילין, ואין זה נחשב כ'הפסק', אך כיוון שיש החולקים על כך, אין לענות אמן על ברכה זו בין תפילין של יד לשל ראש, ומכל מקום מי שענה אינו צריך לברך על התפילין של ראש אחר כך.

גם כאשר מניחים תפילין ללא ברכה, כגון בהנחת תפילין דרבינו תם, או מי שחלץ תפיליו על מנת להחזירן (במקרה שאינו מברך בשנית), יש לסמוך את הנחת התפילין של יד לשל ראש מבלי להפסיק בדיבור ביניהן, אלא שבמקרה זה ניתן לענות על דברים שמותר לענות עליהן בפסוקי דזמרה (קדיש, קדושה 'ברכו' ואמן על כל הברכות) אך לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו".

בכל יום לפני הברכה על הטלית והעיטוף בה, צריך לבדוק את חוטי הציצית, ובפרט את החוטים שעל הכנף והכריכות – שמא נקרעו ונפסלו. ואף על פי שבדק את הציצית אתמול צריך לחזור ולבדקם היום ואין אומרים שהנם בחזקת כשרות לעולם כיוון שמצוי שייחתכו מסיבות שונות, ולכן תקנו חכמים שיבדוק בכל יום. ואף את ציציות הטלית קטן יש לבדוק בכל יום, ונכון לבדקם בכל מקרה.

מנהגנו שמניחים את הטלית בעודה מקופלת על הכתף הימנית, כשארבע הכנפות מונחים כלפי מטה, וכך בודקים ומפרידים את הציציות, ובתוך כך אומרים את הפסוקים: "ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת. עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה". ורק בגמר הבדיקה מורידים את הטלית מהכתף ומתעטפים בה.

נאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וביארו חכמים שיש לקדש את השבת בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה; מצוות הקידוש לדברי הכל הינה מן התורה, ולדעת כמה מן הראשונים אף ההבדלה הינה מן התורה. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס יין בין בכניסתו בין ביציאתו . ואסרו חכמים לאכול שום דבר או לשתות במוצאי שבת, עד שיבדיל על הכוס, אף על פי שכבר הבדיל בתפילה. ואפילו לטעום מעט – אסור, כיוון שעיקר מצוות הבדלה הוא דווקא בתחילת זמנה סמוך לצאת השבת, לכן אסרו חכמים אפילו טעימה כלשהי משהגיע זמנה – בכדי שיקיימה בזמנה העיקרי. ולגבי שתיית מים קודם הבדלה, אף שמעיקר הדין מותרת – מנהגנו שלא לשתות אפילו מים קודם הבדלה.

לכתחילה יש להבדיל במוצאי שבת דוקא (אפילו אם אינו רוצה לאכול במוצאי שבת מסיבה כל שהיא). ואם שכח או הזיד ולא הבדיל במוצאי שבת, יבדיל למחרת ביום ראשון. ואם לא הבדיל גם ביום ראשון יבדיל ביום שני, וכן עד סוף יום שלישי.

המתענה במוצאי שבת, יבדיל אחר סיום תעניתו. וכן כאשר חל תשעה באב ביום ראשון, מבדילים בליל שני. מי שלא הבדיל – בין אם שכח או הזיד ובין אם היה שרוי בתענית – אסור לו לטעום מאומה (מן הדין – חוץ ממים; ולמנהגנו אפילו מים לא שותים עד ההבדלה) וגם בימים הבאים עד שיבדיל, כמו שאסור במוצאי שבת.

מי ששכח להבדיל במוצאי שבת ומבדיל ביום ראשון או בימים הבאים – (יאמר הפסוקים 'הנה א-ל' וגו' ו) לא יברך אלא ברכת "בורא פרי הגפן" וברכת "המבדיל", אבל לא יברך על הבשמים ולא על הנר. ויכול להבדיל עד סוף יום שלישי, ואם לא הבדיל עד סוף יום שלישי אינו יכול להבדיל עוד, לפי שימים אלו (החל מליל רביעי) אין להם שייכות לשבת שעברה אלא שייכים הם כבר לשבת הבאה.

אם שכח או הזיד ולא הבדיל במוצאי יום טוב (שחל בחול), אין אפשרות להשלים במשך שלושה ימים, אלא רק יום אחד למחרת יום טוב. ואם הוא יום התענית (היינו ששכח להבדיל במוצאי ראש השנה, ונזכר למחרת – צום גדליה) יבדיל ויתן לקטן שהגיע לחינוך לשתות מן היין, ולא ימתין עד צאת הצום – כיוון שהבדלת יום טוב ניתנת לתשלומין רק ביום שאחר החג.

לבד מן ההבדלה על הכוס תקנו להבדיל בתפלה באמירת "אתה חוננתנו", ומי שלא הבדיל בתפילה עליו ליזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ומי ששכח או נאנס, ולא התפלל כלל ערבית במוצאי-שבת, ומתפלל פעמיים את תפלת שמונה עשרה בשחרית, עליו להזכיר הבדלה בתפילה שניה שהיא לתשלומין, אף-על-פי שכבר הבדיל על הכוס בלילה, לפי שההבדלה שבתפילה היא עיקר התקנה.