הלכה יומית

כאשר מתקיימת ברית מילה בשבת קודש, והאומר את הברכות ("בורא פרי הגפן" ו"אשר קידש ידיד") עדיין לא קידש – יתנו מן היין לקטן (שכיוון לצאת בברכת הגפן ) שישתה, אך המברך לא יכול לשתות כיוון שעדיין לא קידש, ואם אין שם קטן או שרוצה לשתות בעצמו יכוון המברך גם לצאת ידי-חובת קידוש בברכת-היין (ויאמר את פסוקי הקידוש לפני הברכות), וכיוון שצריך שיהיה הקידוש במקום-סעודה, לכן אחר הברכה ושתיית היין יאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו ישתה רביעית יין שלימה מן הכוס, ויוצא י"ח, אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית יין בנוסף לכוס הקידוש.

לכתחילה תהיה המגילה כתובה בשלימותה, ובדיעבד, אם קראו ממגילה שחסרות בה אותיות, מילים או אפילו שורות רבות – אם החיסרון הוא (בסך הכל ) פחות מחצי המגילה, כשרה. אמנם אם הוא בתחילת המגילה או בסופה (אפילו רק פסוק אחד ), או שחסר עניין שלם מתוך המגילה, אף שהחיסרון פחות מחצי המגילה, פסולה. ובמקרה שאי אפשר להשיג כלל מגילה, יקראו בחומש ולא יברכו את הברכות.

מי שאינו מקדש בעצמו אלא יוצא ידי חובתו בשמיעת הקידוש מאחר, מן הדין אינו מחוייב לטעום מן היין. ומצוה מן המובחר שיטעמו כולם מכוס של הקידוש. ולשם כך די בטעימה ואין צורך בשיעור של "מלא לוגמיו" לכל אחד.

אף שתקנו חכמים כזכר לנס המן, לברך בסעודות השבת על שתי חלות "לחם משנה". אין חובה שכל אחד מהמסובים יברך בעצמו על "לחם משנה", אלא יכול לשמוע אדם אחר המברך המוציא על שתי ככרות, ויוצא בזה ידי חובתו, והיוצאים ידי חובת "לחם משנה" יטעמו מאחת הככרות שבירך עליהן הבוצע; ואפילו אם השומע עדיין לא נטל את ידיו ושמע את הברכה על ה"לחם משנה", יצא ידי חובתו ויטול ידיו אח"כ ויטעם מן הפת.

לאחר שסיים המברך את ברכת המוציא לא יבצע עד שיכלה עניית אמן מפי רוב העונים. על הבוצע להקפיד שיאכל תחלה מן הפת ואחר-כך ייתן הבוצע פרוסה לפני כל אחד מהמסובים (בכדי שלא להפסיק בין ברכה לאכילה שלא לצורך), ואח"כ ייתן מן הפת למסובים, ולא יזרקנה אלא יניחה על השולחן (ולא לתוך ידו של המקבל). מי שאינו אוכל בעצמו מן הפת, אינו יכול לברך המוציא כדי להוציא את האוכלים ידי חובתם, ואפילו אם אינם יודעים לברך בעצמם.

מן הדין, המסובים אינם צריכים לברך "המוציא", אלא, כשם שיוצאים ידי חובת לחם משנה בשמיעה מהבוצע, כך יכולים לצאת בשמיעה ממנו גם מחובת ברכת הנהנין. אבל אף על פי כן המנהג למעשה הוא, שכל אחד מברך בעצמו "המוציא".

אף שתקנו חכמים להבדיל בצאת השבת ויו"ט, אין חובה שכל אחד יעשה הבדלה בעצמו דוקא, אלא יכול לשמוע הבדלה מאדם אחר ויוצא בזה ידי חובתו. ומנהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בדרך כלל לצאת יד"ח בשמיעה מאחר. מלבד במוצאי יום הכפורים, שאז היו מקפידים להבדיל בעצמם.

על-אף שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן, עם-זאת, בכל מצוות השבת חייבות, משום שנאמר "שמור" ונאמר "זכור", ומכאן למדו שכיוון שאשה מצווה בשמירת-השבת, מצווה אף בזכירתה בקידוש וביתר מצוותיה. מסיבה זו יש אומרים שאף נשים חייבות בהבדלה שהיא חלק מזכירת השבת. אך (כיוון שישנה שאלה על רמת חיובן ויש שפוטרים אותה, לכן) למעשה האיש לא יוצא ידי-חובתו בהבדלת האשה. אבל הנשים עצמן, יכולות להבדיל לעצמן ואף להוציא נשים אחרות (או קטנים).

מי שכבר יצא ידי חובת הבדלה, וישנם גברים שאינם יודעים להבדיל בעצמם יכול להבדיל עבורם ולהוציאם ידי חובת הבדלה. דין זה אמור בגברים, אך אם הן נשים לא יבדיל מי שכבר יצא ידי חובת הבדלה כדי להוציא נשים בלבד (ואפילו אם אינן יודעות להבדיל בעצמן) אלא אם כן מבדיל עבור גברים שאינם יודעים ואז גם הן יכולות לצאת.

נוהגים לומר כל אחד בעצמו, יחד עם המבדיל, את הפסוקים "הנה א-ל ישועתי" וכו', עד "ליהודים היתה אורה". "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר כן תהיה לנו" – אומרים השומעים תחילה, ואחריהם המבדיל. ובעת ברכת "המבדיל" יביטו השומעים בכוס ובנר.

על מצוות תפלין נאמר "והיה לך לאות . . למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך", ומכאן שכוונת המצווה בתפילין הוא חלק מן המצווה. ועל כן הנחת התפילין צריכה כוונה, אלא שמכל מקום אם לא כוון אלא כוונה כללית שצוונו ה' להניח תפילין – יצא בדיעבד. אלא שלכתחילה יש לכוון את פרטי כוונת המצווה שיתבארו אי"ה בהלכה הבאה.

מן הדין, השומעים אינם צריכים לברך בעצמם "בורא מיני בשמים" ו"בורא מאורי האש", אלא נפטרים בשמיעה מהמבדיל, ויש אומרים שכך ראוי לנהוג משום ש"ברוב עם הדרת מלך", אך יש הנוהגים שכל אחד מברך בפני עצמו (וימתין המבדיל עד שיסיימו לברך, ולא יברכו השומעים כשממשיך ההבדלה). ומי שיצא כבר ידי ברכת "בורא מאורי האש" – טוב שלא יברך להוציא את מי שעדיין לא יצאו ידי חובתן, שלא להכנס לספק ברכה לבטלה. וכן בברכת "מיני בשמים" יברך רק כאשר צריך לברך בעצמו על הרחתו.