הלכה יומית

נאמר: "וקראת לשבת עונג" ודרשו חכמים- "במקום עונג .. שם תהא קריאת הקידוש", כלומר, שיש לקדש דווקא במקום בו סועד את סעודת השבת. ונחלקו הראשונים בהגדרת ה"מקום", ולכתחילה צריך שיסעד באותו מקום שקידש ממש. ובהגדרת ה"סעודה" שמקיימים במקום הקידוש, הורו הגאונים שמכיוון שהמזונות והיין מזינים ומשביעים, נקראים אף הם "סעודה". ולכן כשאכל כזית פת, או מיני "מזונות", או אפילו כששתה רביעית יין, יוצא בזה ידי קידוש במקום סעודה; אלא שלכתחילה צריך שתהיה הרביעית בנוסף לכוס הקידוש, ויכול אח"כ לסעוד את עיקר הסעודה במקום אחר. ואם אכל רק מינים שברכתם האחרונה "בורא נפשות", לא יצא ידי חובתו ויקדש שוב במקום שיסעד.

בין מלאכות המשכן הייתה מלאכת מְּלַבֵּן – הסרת הלכלוך מהצמר, ניקויו והלבנתו באמצעות שטיפה וצביעה. מכך למדו חכמים שמלאכה זו אסורה בשבת ואף את תולדתה – כיבוס בגדים אסרו בשבת. ודנו בגמרא אודות כיבוס נעל מעור בשבת ולמסקנת הגמרא מותר להעביר נעל עור במים כי אינו סופג, אך לא לשפשפה לאחר הרטבתה. למעשה נפסק שבוץ יבש על גבי הנעליים אסור לפוררו ולהסירו משום איסור "טוחן", אולם מותר לקנח בוץ לח שאינו מתפורר אלא נמרח. וכן מותר להשרות נעליים במים כדי שיתנקו מעצמם, אך אסור לשפשף את הלכלוך כדי להסירו. וכשיש בנעליים בהם חלקי בד או שהם תפורים בחוטים, אסור לשרותם במים.

נאמר בגמרא שאיסור מוקצה חל אף על הדבר עליו הונח המוקצה מערב שבת בכוונה, שכן נעשה הוא "בסיס לדבר האסור". ומוקצה שנשכח, כגון אבן שנשכחה על חבית ובשבת רוצה להשתמש בחבית, מטה את החבית בכדי שתיפול האבן. דוגמה נפוצה לכך קיימת במקררים בבית: דברים שאינם ראויים לאכילה כשהם חיים או קפואים דינם כמוקצה כי אינם ראויים לאכילה. במקרה שהונחה גלידה ומעליה שקית קמח, ניתן להשתמש בגלידה בשבת, רק בתנאי שהניח את הקמח ללא כוונה מיוחדת שיהיה דווקא עליו, וימשוך את הגלידה והקמח ייפול, אבל כשסידר בכוונה את הקמח על הגלידה, אסור לו ליטול את הגלידה בשבת, שהיא כבסיס לדבר האסור.

אחת המלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת "נטילת נשמה", ולמדו רבותינו את איסור נטילת נשמה בשבת מהמשכן, שכן, במשכן הוצרכו להרוג אילים מאדמים, כדי להשתמש בעורותיהם לצורך המשכן. דנו הפוסקים לגבי צידתם והריגתם של בעלי חיים המזיקים. וכתבו שמותר להרוג בעלי חיים שנשיכתן מסכנת חיים בוודאות, כגון, נחש או עקרב ארסיים ודומיהן, אפילו כשאינם מתקרבים אליו להזיקו, שהרי בעצם היותם חופשיים יש לחשוש לסכנה, וכן מותר להרוג דבורה או צרעה בנוכחותם של בעלי אלרגיה לעקיצתן שמא יבואו לידי סכנת חיים. כאמור, דין זה הוא רק לגבי בעלי חיים העלולים להביא לסכנת חיים, ובהלכה הבאה יתבאר דינם של יתר בעלי החיים המזיקים.

בהלכה הקודמת התבאר דין איסור נטילת נשמת בעלי חיים בשבת, וההיתר במצב של סכנת חיים. לגבי בעלי חיים שלפעמים נשיכתן ממיתה ולפעמים אינה ממיתה, כתבו הפוסקים שכשהם רצים אחריו מותר להורגם. אך כשאינם רצים אחריו, אלא שחושש שבעתיד יגיעו אליו, עליו להרגם בשינוי ולא להורגם באופן הרגיל – הריגה שנראית בגלוי ובמתכוון, אבל מותר לדורסם לפי תומו, תוך כדי הליכתו. לגבי בעלי חיים שנשיכתם מזיקה אך לעולם אינה ממיתה, כותב אדמוה"ז שכשאינם רצים אחריו ראוי שלא להורגם אם יכול להישמר ולהזהיר את האחרים מפניהם, ושאר בעלי חיים שמפריעים ועוקצים ואין חשש סכנה בדבר כלל, אסור בשום אופן להורגם בשבת.

נאמר בגמרא "טעם מקדש .. ומי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו עד מוצאי שבת". כלומר, אף מי ששכח ואכל קודם קידוש עליו לקדש ואפילו לאחר כמה שעות מכניסת השבת, וכל עוד ולא יצאה השבת עליו לעשות קידוש מיד שנזכר. ממשמעות דברי חז"ל שהתייחסו לדין זה בלשון דיעבד, למדו הפוסקים וכתבו שמלכתחילה אסור לטעום כלום ואפילו מים משהגיע זמן הקידוש, אף שבשאר מצוות התלויות בזמן התירו שתייה או טעימה לפניהן, בקידוש החמירו משום שעיקר מצות הקידוש הוא סמוך לכניסת השבת. אך כאמור בדיעבד יש לעשות קידוש עד צאת השבת מיד שנזכר ואסור לו לטעום דבר עד שיקדש.

כאמור בהלכה הקודמת בדיעבד זמן הקידוש הוא עד צאת השבת. ואם אירע שנזכר שלא קידש לאחר שבירך "המוציא" לפני שטעם פרוסת "המוציא", לא יקדש על היין אלא על הפת. משום שאם יקדש על היין, יביא את עצמו למצב שיצטרך לטעום מהפת לפני הקידוש כדי שלא תהא ברכת "המוציא" לבטלה, ואסור לאדם להביא את עצמו למצב שיצטרך לטעום קודם הקידוש. ואף אם יצטרך לבקש לחם משנה בין הברכה לאכילה – אין זה הפסק כי הוא לצורך האכילה. אך אם כבר אכל עליו לקדש מיד שנזכר ואסור לו לטעום דבר עד שיקדש.

נאמר בגמרא: "גרף של רעי .. מותר להוציאן לאשפה". כלומר, דברים המאוסים, אף שהם מוקצה, משום כבודו של האדם, מותר להוציאם. כשהם מפריעים לאדם. ודנו הפוסקים לגבי פינוי קערת ה"נעגל וואסר" (מי נטילת הידיים), שכן, כידוע אנו נוהגים לפנות את קערת מים אלו למקום שלא עוברים בו אנשים ואוסרים שימוש במים אלו. ומאחר שפינוי המים אינו משום מיאוסם אלא מטעמים סגוליים, לכאורה אינם כ"גרף של רעי" ואין היתר לפנותם אלא אם צריך את מקומם בלבד. אלא שכתבו הפוסקים שכיוון שלא ניתן להתפלל בנוכחותם משום רוח רעה שעליהם – אף שנחשבים למוקצה – מותר לפנותם מדין "גרף של רעי".

מסופר בגמרא שכשראו חכמים שהעם מזלזלים באיסור "מוקצה", עשו סייג וגזרו איסור מוקצה על כל הכלים, אף על אותם שמלאכתם להיתר, וכשראו שחזרו העם להיזהר ממוקצה, התירו כלי שמלאכתו להיתר, לצורך גופו, מקומו, ואף לצורך הכלי עצמו שלא יינזק. כלומר, לכל צורך שהוא, אך אסור לטלטלו בשבת ללא כל מטרה. וכתבו הפוסקים שכף האשפה המשמשת באופן המותר בשבת, נידונה ככלי שמלאכתו להיתר ולכן כאשר אוספים את הלכלוך אל הפח בעזרתה, אפילו שהלכלוך שבה הוא מאוס וממילא הוא "מוקצה", מותר לשוב ולהשתמש בה. כיוון שצריך להשתמש בכף לשימוש חוזר או מפני שהלכלוך הוא מטונף ומפאת כבוד האדם התירו חכמים להוציאו.

אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת הינה מלאכת 'בונה', ומקורה במלאכת הבנייה במשכן. במלאכת בונה נכלל גם מי שחופר גומה, וכן הסותם גומה בשבת ומשווה את פני הקרקע, והרי הוא כבונה. דוגמה נפוצה לכך היא טאטוא הבית, שהרי בשעה שמטאטא את הקרקע, בהכרח הוא "משווה גומות", שמשווה את פני הקרקע שתהיה חלקה וישרה, והוא אסור משום "בונה" בשבת. ומנהגנו למעשה שאסור לטאטא בשבת למרות שהקרקע מרוצפת, אלא שכתבו הפוסקים שכיום יש להקל בטאטוא הבית כיוון שכל בתי העיר מרוצפים, ולכן ניתן לטאטא במקומות המרוצפים. אלא שהיתר זה הוא רק בבתים, אך אין לטאטא בשבת את החצר גם כאשר היא מרוצפת.

נאמר בתורה: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך", וכשם שאדם מוזהר שלא לעשות מלאכה בשבת, כך מוזהר שבנו לא יעשה מלאכה עבורו. וצוו חז"ל: "קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהן", וכן נפסק להלכה שקטן המכבה דליקה לדעת אביו – "צריך למחות בידו". חיוב זה הוא לא רק עבור הוריו, אלא על כל אדם: מלאכה אסורה כגון אור שכבה בשבת, ורוצה הקטן להדליקו בפני מבוגרים יש חיוב עליהם למחות בו גם אם לא הגיע לגיל חינוך, כיוון שכוונתו בעשייתו היא עבור הגדולים. ואם עושה זאת רק להנאתו כגון שמדליק ומכבה אור בחדר שלא נמצאים בו אנשים, אם הגיע לחינוך חיוב המחאה היא על הוריו.

נאמר "לא תעשה מלאכה", ודרשו חכמים: "מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי". כלומר, דווקא עשיית מלאכה אסרה התורה, אבל מלאכה הנעשית מאליה, למרות שהאדם גרם שתיעשה, הרי זה 'גרמא' ואין בזה איסור תורה. אולם חכמים אסרו זאת. והתירוה רק במקום צורך גדול, כמו למניעת שריפה, ע"י הנחת כלים עם מים סביב השריפה המים שבתוכם יזרמו ויכבו את האש. ודנו הפוסקים לגבי מי שבטעות התקרב לחיישני דלת וגרם לפתיחתה ובהליכתו יגרום לסגירתה. יש שכתבו שבמקום צער יכול ללכת שלא מתכוון לסגירתה, ולא אסרו "פסיק רישיה" (פעולה ודאית) ב"גרמא". אך יש שאסרו זאת, ולכתחילה אל יזוז ממקומו אלא ימתין עד שיגיע לשם גוי.