הלכה יומית

בעת הנחת התפילין יכווין שצונו הקב"ה לכתוב ד' פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו ואשר לו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו. וצונו להניחן על הזרוע כנגד הלב ועל הראש נגד המוח כדי שנשעבד הנשמה שהיא במוח וגם תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שע"י הנחת תפילין יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו.

נוהגים שרק המבדיל שותה את היין, ולא נותן לשומעים לטעום מהיין (בשונה מהקידוש, שמצוה מן המובחר לכל אחד לטעום בעצמו), אך במוצאי יום הכפורים יכולים לחלק מיין ההבדלה לאחרים.

אסור להסיח את הדעת מהתפילין כל זמן שהן עליו אפילו לרגע אחד. ולמדו זאת חכמים בקל וחומר מן הציץ שהיה לכהן שהזהירה התורה "והיה על מצחו תמיד" – שלא יסיח דעתו ממנו, ואם הדברים אמורים בציץ בו היה מוזכר שם ה' רק פעם אחת, הרי שבתפילין בהן מוזכר שם ה' פעמים רבות – על אחת כמה וכמה שאסור להסיח את דעתו מהן.

תקנו חכמים לקדש על היין לפני סעודת שחרית כמו לפני סעודת הלילה, לפי שכבוד יום קודם לכבוד לילה, ואם לא יקדש ביום על היין יהיה כבוד לילה עודף על כבוד יום. והטועם מיני מזונות וכדומה לפני התפילה – מנהגינו שאינו צריך לקדש לפניהם.

כיוון שאסור להסיח את הדעת מן התפילין, לכן חייב אדם למשמש בתפילין בכל זמן שנזכר בהן, שעל ידי כך ייזכר בהן תמיד ולא יגיע לידי היסח הדעת גמור. וכשממשמש בהן יתחיל תחילה בתפילין של יד, ואחר כך ימשמש בתפילין של ראש, וזאת בכדי 'שלא להעביר על המצוה', כיוון שהתפילין של יד נמצאים יותר סמוכים לידו מהתפילין של ראש.

אף שתקנו לקדש ביום השבת קודם הסעודה, לא תיקנו לברך שוב את ברכת הקידוש שבירך בלילה (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו), אלא די בברכת "בורא פרי הגפן" שיברך על היין. בזמן הקידוש תהיה הפת מכוסה במפית (בנוסף למפה הפרוסה על השולחן, תחת הפת). וגם אם טועם אחרי הקידוש מזונות ולא פת – יש אומרים שיהיו המזונות מכוסים בעת הקידוש.

היסח הדעת האסור בתפילין הוא כשעומד בשחוק או בקלות ראש ושיחה בטילה ( או שמטריד דעתו כל כך לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים מחמת טרדתו), אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו על התפילין ממש אין זה נקרא היסח הדעת, אך מצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו מהן כלל חוץ משעת תלמוד תורה ותפילת שמונה עשרה שאז אין זה כהיסח הדעת, וגם אז בכל פעם שנזכר מהן ימשמש בהן; ומנהג הרבי למשמש בתש"ר ריבוי פעמים במשך התפילה.

לבד מן הדין שיש למשמש בתפילין בכל פעם שנזכר בהן, נוהגים בכמה מקומות בתפילה למשמש בתפילין ולנשק היד שנגעה בהם (תחילה בתפילין של יד ואחר כך בתפילין של ראש). ואלו הן: בפסוק פותח את ידיך וגו' נוגעים בתש"י ואח"כ באמירת "ומשביע לכל חי רצון" בתש"ר. וכן באמירת "יוצר אור" ממשמשין בתש"י ובאמירת ו"בורא חושך" בתש"ר". וכן נהוג למשמש בתפילין כשמזכיר מצוותן: כשאומר "וקשרתם לאות על ידך" ממשמש בשל יד, וכשאומר "והיו לטוטפות בין עיניך" ממשמש בשל ראש. ובפרשת "קדש" "והיה כי יביאך", כשאומר "והיה לך לאות על ידך" ממשמש בשל יד, וכשאומר "ולזכרון בין עיניך" ממשמש בשל ראש. ויש נוהגים לנשקם ב"ובא לציון" כשאומר "למען לא ניגע לריק" או כשאומר "שנשמור חוקיך בעוה"ז ונזכה ונחיה".

המתכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת הברכה (כגון קידוש והבדלה), לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", שהרי שומע כעונה ואסור להפסיק באמצע הברכה. ויש מקום לומר שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו אם ענה "ברוך הוא וברוך שמו", כיון שהפסיק בין ה' למלכות בדבר שאינו מתיקון חכמים, והרי זה משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וצריך להזהיר זאת לרבים (ולמעשה מספק לא יחזור ויברך ). אך מי שאינו יוצא ידי חובתו בקידוש זה, יענה "ברוך הוא וברוך שמו" אחרי המלים "ברוך אתה ה'".

בסיום הברכות חייבים השומעים לענות "אמן", גם מי שיוצא יד"ח בקידוש זה; אך בדיעבד, אם לא ענה אמן, אף על פי כן יצא ידי חובתו. אחר ברכת המקדש, המסובים אינם צריכים לברך "בורא פרי הגפן " על הטעימה מיין הקידוש, אלא, כשם שיוצאים ידי חובת קידוש בשמיעה מהמקדש, כך נפטרים גם מלברך "בורא פרי הגפן" בשמיעה מהמקדש.

אם קידש על הכוס ולאחר מכן התברר שלא היה זה יין כי אם מים, אבל בעת שקידש היה לפניו (על השולחן או על הספסל) יין מוכן לשתות – יצא ידי חובתו ואינו צריך לקדש שוב. וישתה מיד מן היין המוכן שלפניו, והרי זה כאילו קידש על אותו יין; אבל אם התברר שהיה בידו כוס מים, ואין לפניו יין כלל – במקרה זה לא יצא ידי חובת קידוש, וצריך לברך שוב את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו). ולגבי ברכת "בורא פרי הגפן": אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש במהלך הסעודה, צריך לברך שוב בורא פרי הגפן; אך אם היה בדעתו לשתות עוד יין, אזי נפטר גם יין זה שישתה עכשיו, בברכת 'בורא פרי הגפן' שבירך תחילה.

מי שקידש ולאחר הקידוש קודם השתיה נשפך היין שבכוס הקידוש, יביאו לו כוס אחר של יין וישתה; ואינו צריך לחזור ולברך שוב את ברכת הקידוש (ברוך . . אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו) אם לא הסיח דעתו ולא עקר ממקומו בינתיים. ולגבי ברכת "בורא פרי הגפן", הדבר תלוי – אם לא היה בדעתו לשתות עוד יין אחר הקידוש במהלך הסעודה, צריך לברך שוב בורא פרי הגפן; אך אם היה בדעתו לשתות עוד יין (והיין היה לפניו), אזי נפטר גם יין זה שישתה עכשיו בברכת בורא פרי הגפן שבירך תחילה, ואינו צריך לברך שוב.