הלכה יומית

דין "אין מעבירין על המצוות", הוא דווקא שכרוצה כעת לקיים את שתי המצוות – להתעטף בטלית ולהניח תפילין. אבל אם אין בדעתו כעת לקיים את מצוות הנחת תפילין, אלא בזמן מאוחר יותר, גם אם פגע בתפילין תחלה – יכול הוא לקחת את הטלית ולהתעטף בה, ואינו נחשב כ"מעביר על המצווה".

מי שהיו התפילין מזומנים לו כעת, והטלית אינה מזומנת לו אלא מאוחר יותר, אינו צריך להמתין לטלית בכדי להקדימה להנחת התפילין, אלא יכול הוא להניח את התפילין מיד. ואח"כ כשיביאו לו את הטלית יתעטף בה, מפני שאין משהין את המצוה (ואע"פ שאח"כ המצווה יותר מן המובחר) כיוון שמצוה בשעתה חביבה.

בעל נפש יחמיר לעצמו שלא להדליק נר ולא לעשות שום מלאכה לפני סדר קדושה של הציבור ("ואתה קדוש"), אף על פי שכבר הבדיל בתפילה. וכל העושה מלאכה לפני סדר קדושה אינו רואה סימן ברכה לעולם מאותה מלאכה. אבל לטלטל נר וכדומה מותר מיד אחר שהבדיל בתפילה או אמר "ברוך המבדיל", ואין צורך להחמיר בזה.

נוהגים להתעכב ליד הנרות חצי שעה לפרסומי ניסא, ובטעם הדבר כתבו הפוסקים: מפני שעיקר המצוה היא – שיהיה המדליק אצל הנרות חצי שעה לראות אותם לשמוח בהם, כי הם גם כן זכר לשמחה שהיו מדליקין אחר הנס כמ"ש והדליקו נרות בחצרות קדשיך . . ולא . . שידליק וילך לו למקום אחר.

שמש בית הכנסת רשאי להדליק את האור בבית הכנסת מיד אחר שהבדיל בתפילה או שאמר "ברוך המבדיל", אף על פי שלא אמרו הציבור עדיין סדר קדושה, כיון שהוא לצורך מצוה. ומכל מקום צריך להיזהר להדליק אחר שאמרו הציבור ברכו (ויש מתירים גם לפני 'ברכו' אם מתפללים מאוחר).

ידוע פתגם רבותינו נשיאינו: "מען דאַרף זיך צוהערן וואָס די ליכטלאַך – נרות חנוכה – דערציילן" (היינו שצריך 'לשמוע', להתבונן מה הנרות – נרות חנוכה – מספרים). כמו כן מסופר כי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב היה נוהג למוד גמרא ליד הנרות. אולם בערב שבת קודש אין מתעכבים חצי שעה ליד הנרות.

מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר לחבירו שכבר התפלל והבדיל בתפילה שיעשה מלאכה עבורו. ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו, אף על פי שאחר כך יזכיר עדיין שבת בברכת המזון.

אסור להשתמש באור נרות חנוכה, ואפילו לצורך מצוה כתפילה או לימוד. ומספר טעמים נאמרו בדבר: משום ביזוי מצוה, שלא יהיו מצוות בזויות עליו; וכן בכדי שיהיה ניכר שהוא נר מצוה; ועוד – משום שחכמים תיקנו הדלקת נרות חנוכה משום הנס שנעשה במנורה, עשאוה כמנורת המקדש שאין משתמשים בה כלל. וכיוון שאין נהנים מאור הנרות נוהגים להדליק נר נוסף – והוא הנקרא "שמש" – כדי שאם יזדקק לאור ישתמש באור השמש.

מי שלא הבדיל בתפילה עליו ליזהר שלא לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל על הכוס, או שיאמר לאחר התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול" בלא שם-ומלכות, ואז יוכל לעשות מלאכה. ואם שכח ועשה מלאכה קודם שהבדיל, עליו לחזור ולהתפלל שוב ערבית ולהבדיל בתפילה (ויכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה).

אם כבה השמש לא ידליקו מנרות החנוכיה, כיון שהשמש נחשב כנר של חול, וכן אסור להינות לאור הנרות כל עוד הנרות דלוקים בזמן חיובם, אך אם כבה האור בבית מותר ללכת לאור הנרות. לאחר שעברו 50 דקות מעת שהדליק – אין איסור להשתמש בנרות. אמנם למעשה פשט המנהג שלא להשתמש בהם כל זמן שהם דולקים.

תקנו חכמים שאחר תפילת לחש של ליל שבת, יאמר הש"ץ ברכה אחת מעין שבע, היינו מעין שבע הברכות שבתפלת השבת: א) "מגן אבות" כנגד ברכת אבות ("מגן אברהם"); ב) "מחיה מתים" כנגד ברכת גבורות ("מחיה המתים"); ג) "הא-ל הקדוש" כנגד ברכת קדושת השם ("הא-ל הקדוש", ובעשי"ת "המלך הקדוש"); ד) "המניח לעמו" כנגד ברכת קדושת היום ("רצה במנוחתנו"); ה) "לפניו נעבוד" כנגד ברכת העבודה ("רצה"); ו) "ונודה לשמו" כנגד ברכת הודאה ("מודים"); ז) "אדון השלום" כנגד ברכת השלום ("שים שלום").

טעם תקנת ברכה זו הוא, מפני שבתי כנסיות שבימיהם היו בשדות ששם מצויים מזיקים, וחששו שישנם אנשים שמאחרים ושוהים לאחר שהסתיימה תפילת הציבור, ואם יישארו יחידים בבית הכנסת יסתכנו, לכך האריכו תפילת הציבור, כדי שיהא פנאי ליחיד לגמור תפילתו, בעוד שהש"ץ אומר ברכה זו. (וגם כיום שבתי הכנסיות הם בישוב, ולא שייך כלל טעם זה – אומרים אותו, לפי שתקנת חכמים לא בטלה אע"פ שבטל הטעם שבגללו תקנו). ועל פי הסוד מבואר שהיא כעין חזרת הש"ץ, ומה שלא תקנו חזרת הש"ץ בתפלת ערבית הוא מפני שמלכתחילה נתקנה ערבית כ'תפלת רשות' (- כמובן שהיום היא חובה גמורה, אך מתחלה כך היה מעמדה), ולכן לא ראו צורך שהשליח ציבור יוציא ידי 'חובה', אך תפלת ערבית של שבת אין מעמדה כתפלת ערבית בימות החול, ועשו בה כעין 'חזרת הש"ץ'.