הלכה יומית

כתבו הפוסקים שלעניין קביעות מקום לתפילה נחשבים כל הארבע־אמות שבסביבת מקום זה, ולכן כאשר מוצא אדם אחר הנמצא במקומו הקבוע, ישב בסמוך לו שעדיין נחשב הדבר כמקומו הקבוע. ואם גם המקומות שסביבו תפוסים או שיש במקומו דברים הטורדים את כוונתו, מוטב שישב במקום אחר ולא יעורר מריבה או יפגע בכבודו של הזולת לשם־כך. ועיקר ההקפדה על קביעות מקום התפילה היא בעת תפילת שמונה־עשרה, אלא שכתבו הפוסקים שנכון להיות במקום אחד במשך כל התפילה, ובכלל ידוע שלא הייתה דעתם הקדושה נוחה של רבותינו־נשיאינו מהסתובבויות אנה־ואנה במשך התפלה.

הסדר הנכון הוא שמיד שיתעורר יאמר "מודה אני" ואחר כך בעודנו על המיטה יטול ידיים. לאחר עשיית צרכיו וההתארגנות יטול ידיו שוב ויברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר", ומיד ימשיך באמירת ברכת "אלוקי, נשמה שנתת בי", כיוון שאינה פותחת בברוך אתה ה' ולכן משתדלים שתהיה בהמשך ובהקשר לברכת אשר יצר שהתחילה ב"ברוך"; לפני שמברך את ברכות השחר יש לרחוץ את הפה תחילה בכדי לברך את השם הגדול בקדושה ובטהרה, חוץ מתענית ציבור שאין רוחצים את הפה.

על המילים "והתקדשתם והייתם קדושים" דרשו חכמים: 'והתקדשתם' אלו מים־ראשונים, 'והייתם קדושים' אלו מים אחרונים". בין הטעמים שנתנו חכמים לנטילת מים אחרונים הוא שמא נגע בסעודה במלח־סדומית שגורם לעיוורון, כיום, כשאין לנו מלח־סדומית יש שכתבו שאין חובה ליטול מים אחרונים, כיוון שאין בינינו מלח־סדומית, אולם אדמו"ר הזקן פוסק שגם כיום נכון להיזהר ליטול מים אחרונים, שיש בכך מצווה לנקות ידיו קודם הברכה. ומעיקר תקנת־חכמים ההכנה לברכה כללה אף משיחת הידיים בשמן ערב, וכיוון שאינה נוהגת כיום אין מברכים על נטילה זו.

על הפסוק: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", אמרו חז"ל: "במקום רינה שם תהא תפילה", ועוררו על־דבר החשיבות להתפלל בבית־הכנסת דווקא; ומי שבכל זאת רוצה לצאת לחצר בית־הכנסת, אף שמפסיד את המעלה של תפילה "במקום־רינה", עליו להקפיד שלא יעמוד להתפלל לפני בניין בית־הכנסת, מפני שכשיפנה פניו לכיוון התפלה, אחוריו יהיו לבית־הכנסת, ומאידך אם יפנה פניו לבית־הכנסת לא יתפלל לכוון שהציבור מתפללים. ובצדי בית־הכנסת מותר להתפלל כשפניו לירושלים, אלא שמצוה מן המובחר להתפלל דווקא בבית־הכנסת. וכשהציבור מתפלל בבית אחר ולא בבית־הכנסת, מוטב להתפלל במניין מאשר בבית־הכנסת ביחידות. ואם בבית־הכנסת ישנו מניין קטן ובמקום אחר ישנו מניין גדול, מעלת התפילה בבית־הכנסת גוברת, אף שאינה ב"רוב־עם".

המתעורר משנתו בלילה יכול לברך את ברכות השחר מחצות הלילה, אלא שיברך רק את הברכות שהתחייב בהם (כגון אם התלבש יברך 'מלביש ערומים'). מי שהיה ער כל הלילה, אינו יכול לברך לפני עלות השחר את ברכות השחר. לאחר שעלה השחר ואחר עשיית צרכיו יטול ידיו שלוש פעמים על כל יד (כבכל יום), ואז יברך את כל הברכות על הסדר.

במצוות נטילת מים אחרונים מעיקרה לא נאמר חילוק בין גברים לנשים ויש אמנם שהורו למעשה שנשים יטלו מים אחרונים, אולם פוסקים רבים כתבו למעשה שכיוון שכיום מעמדה של נטילה זו אינו כמו בזמן חז"ל, לכן לא מצינו כל כך שנשים נהגו להחמיר בזה, ויש שכתבו ליישב הדבר שמאחר וכיום נהגו לאכול בכף ומזלג לא שייך הטעם של ניקיון אלא בעיקר מצד טעם הזוהר כדלקמן, לכן לא נהגו להחמיר בזה הנשים. אלא שיש להבהיר שמי שזקוק לניקיון ידיו, עליו לנקות את הידיים היטב קודם הברכה, ובזה ודאי אף הנשים מחויבות.

כשם שישנה מעלה בקביעות מקום בבית־הכנסת, כתבו הפוסקים שאף מי שנאלץ להתפלל בביתו עליו להקפיד לקבוע מקום לתפלתו בתוך הבית. הדבר בא לידי ביטוי אף אצל ילדים שעדיין לא הולכים לבית־הכנסת, על־פי הוראת הרבי, שכיוון שכל בית יהודי הוא "מקדש מעט", יש לדאוג שיהיה בבית מקום קבוע עבורו שבו הוא לומד תורה אומר תפילה לה' ונותן צדקה.

מי שטעה בסדר הברכות והקדים ברכה לחברתה, ישלים ויברך את הברכה שדילג, חוץ מברכת 'מתיר אסורים' ו'זוקף כפופים' שאם כבר בירך 'זוקף כפופים' לא יחזור לברך 'מתיר אסורים', מפני שבכלל זקיפת הקומה היא התרת האיברים ותנועתם, ולכן לא יחזור. ואף מי שכבר התפלל ולא בירך תחלה את ברכות השחר עליו לאמרן לאחר התפילה, ולגבי ברכת התורה יתבאר לקמן.

לנטילת מים אחרונים נהוג להשתמש בכלי, אלא שגם כלי הפסול לנטילת ידיים לסעודה כמו כלי פגום, או שאין בו רביעית, כשר לנטילה זו. וכיוון שעל פי הזוהר מים אלו הם החלק הניתן ל"סטרא־אחרא" בכדי שלא תקטרג, מקפידים כיום שלא ליטול מים אחרונים מכלי של כסף ורק בגאולה – כשתעבור רוח הטומאה מן הארץ – ינהגו כך; כתבו הפוסקים שכיוון שמים אחרונים הנשפכים על גבי הקרקע שורה עליהם רוח־רעה, אין לשפכם על הקרקע אלא אל תוך כלי או לדבר אחר החוצץ בינם לקרקע, אולם כשנוטלים מים אחרונים תוך הקפדה שלא ישפכו במקום שעוברים בו אנשים כגון תחת השולחן, אין צורך לשפכם אל תוך כלי; ויש שכתבו להסיר הכלי מהשולחן לקראת ברכת־המזון, אלא שמדברי אדמו"ר הזקן נראה שאין הכרח בדבר, וכן מנהג הרבי שלא להסירו.

אחת המלאכות שהיו במשכן הינה מלאכת הקצירה, שהיו קוצרים את הצמחים של הסממנים שצבעו בהם את העורות. מכאן למדו חכמים שמלאכה זו ותולדותיה נאסרו בשבת, ובכללה נאסרה התלישה בשבת. ועשו סייג למלאכה ואסרו להשתמש באילן בשבת, שמא תוך כדי השימוש בו יבואו לתלוש ממנו. ולכן אסור לעלות על האילן בשבת. ואפילו מערב שבת אסור לעלות על העץ על מנת לשהות עליו בשבת, שבהישארותו עליו הוא משתמש בו. ומי שעלה על העץ בשוגג מותר לו לרדת בשבת. אבל אם עלה בשבת במזיד על האילן, קנסו אותו חכמים שלא ירד ממנו עד צאת השבת. ויש שכתבו שאם הוא יכול לרדת בקפיצה מבלי להשתמש בעץ, מוטב שיעשה זאת, שכן אם יישאר על העץ כל השבת, ישנם סיכויים גדולים שינענע את העץ ולכן מוטב שירד, ובפרט אם התיישב בשבת על גזע נמוך עליו לקום ממנו מיד ולא להישאר עליו.

נחלקו הפוסקים האם ברכת התורה דינה כברכת המצוות וכברכת הנהנין שאין להפסיק בינה ובין קיום המצווה או ההנאה, ולמעשה נהוג שלאחר הברכה מיד אומרים את פסוקי ברכת כהנים ומשנת "אלו דברים שאין להם שיעור", אולם ברכה זו בתקפה על כל היום כשם שברכות השחר נאמרות פעם אחת ביום, על אף שהסיח דעתו מאמירת הברכה. ואף אם ישן באמצע היום נהוג שלא לברך ברכת התורה קודם הלימוד לאחר שהתעורר. אך שינת הלילה נחשבת כשינת קבע כאשר זוהי שינתו העיקרית, והמתעורר ממנה החל מחצות הלילה עליו לברך ברכת התורה קודם הלמוד. ואם היה ער כל הלילה ללא הפסקה מברך ברכת התורה רק לאחר עלות-השחר, אך אם היה עסוק בלמוד אינו חייב להפסיק למודו, ורק כאשר הפסיק יברך לפני ששב ללמוד.

אין ליטול מים אחרונים במים חמים, שהרי מים חמים רק מבליעים את הלכלוך ביד ולא מעבירים אותו. לגבי נטילת מים אחרונים במים פושרים דנו הפוסקים, ומכריע אדמו"ר הזקן שכיוון שמים אחרונים הם רק מדרבנן יש להקל ולהתיר בכך; כמו כן כתבו הפוסקים שאף כל סוגי המשקים כשרים לנטילת ידיים (חוץ מן היין מפאת חשיבותו) – לכתחילה צריך להקפיד על מים דווקא, ורק כשאין מים ייקח שאר משקין. ואפילו מים הפסולים לנטילת ידיים מחמת שינוי מראיהם וכדומה כשרים למים אחרונים, וכן אין הקפדה על שיעור כלשהו של מים עבור מים אחרונים.