הלכה יומית

כחלק מהפיכת חדרם של ילדי ישראל למקדש מעט, הורה הרבי, שכדאי ונכון שבפתח חדר הילדים תהיה גם מנורת והדלקת נר חנוכה. נוסף לכך יש להסביר לילדים את תוכנה ומשמעותה של הדלקת נרות חנוכה, בסגנון המובן להם, שכן הדבר מועיל לחינוכם, שכאשר רואים את מנורת החנוכה בפתח החדר שלהם, נעשה רושם חזק יותר בנפשם, וכן הדבר תורם לקביעת חדרם כ"מקדש מעט", שהרי ההדלקה בחדרם מרמזת על חינוך בית המקדש בחנוכה (אבל אין מדליקים בחדר השינה של ההורים).

במעמד מתן-תורה וכן במעמד הברית בערבות מואב, נאמר שנכחו בהם גם התינוקות. וכן אודות מצוות "הקהל" מצווה התורה שכולם יתאספו כולל "הטף", "כדי ליתן שכר למביאיהן". וכתבו ה"תוספות": "ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת". וכן אמרו על רבי יהושע שהוליכה אמו עריסתו לבית-הכנסת שיידבקו אזניו בדברי-תורה. ולהלכה מובא שמצווה להביא את הקטנים לבית-הכנסת ולחנכם לעניית "אמן", ומעת שהתינוק מתחיל לענות "אמן" יש לו חלק לעולם-הבא.

נהגו ישראל להביא את הילדים לבית הכנסת לנשק את ספרי-התורה, ולחנכם להקשיב לקריאת-התורה . וכן נהגו להביא את הקטנים שהגיעו לחינוך, לבית-הכנסת לשמוע את התקיעות בראש-השנה, ולהקפות בשמחת-תורה; וכן לשמיעת קריאת-המגילה, ומפורסם המנהג עליו עורר הרבי אודות הבאת התינוקות לשמיעת עשרת-הדברות; בכמה הזדמנויות דבר הרבי אף על הבאת ילדות לבית-הכנסת ואף לעזרת-הגברים ואפילו לאחר גיל שלוש עד שהגיעו לכלל חינוך והבנה בזה. אלא שילדות מעל גיל שלוש המובאות לבית-הכנסת, חייבות כמובן להתלבש בצניעות הראויה.

על-אף החשיבות האמורה בהבאת הבנים לבית-הכנסת, הדבר מותנה בכך שתשמר קדושת בית-הכנסת, בנקיות גופם ובהתנהגות ההולמת. ויש להימנע מהבאת ילדים הרצים ומרעישים בבית-הכנסת; שכן הדבר את ריכוזם של המתפללים, וכן משום שהבאתו במצב זה מרגילה אותו לבזות את בית-הכנסת, וכשיתבגר ימשיך בהרגלו. במדה והגיע הילד לבית-הכנסת והפריע לציבור בהתפלה, אביו צריך להפסיק להתפלל, ולנסות להרגיעו מבלי לדבר, ואם יכול להרגיעו מבלי להרים אותו באמצע התפלה אסור להרימו, ובמקרה שהתינוק לא רגוע והדבר מטריד את מחשבתו, ואם ירימו יוכל הוא לכוון יותר, ירימו; ואם הדבר אינו מועיל עליו אף לצאת עמו מבית-הכנסת עד שיירגע.

אף על פי שכהן קטן אינו נושא את כפיו מפאת כבוד הציבור, עם-זאת נהוג שמצטרף הוא אל הכהנים הגדולים ונושא את כפיו בברכה. כמו כן ישנם דברים נוספים בהם משתפים את הקטנים בבית-הכנסת, ולדוגמא כתבו הפוסקים שלגלילת ספר-התורה נהגו לכבד את הקטנים שיש בהם דעת בכדי לחנכם במצוות; ולעניין מסירת ספר-התורה לידי הקטן שיאחזו, כתבו הפוסקים שאם הוא בר דעת אף שהוא קטן, אם ניכר שהתורה חביבה עליו אין לדחותו ולהרחיקו מכך, ולכן גדולי הדורות העלימו עיניהם וללא מיחו בידם, וכן כותב הרבי שרבים נוהגים כך באין מוחה ומפריע.

נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו", מפסוק זה למדו חכמים את האיסור לנהוג במנהגי הגויים; בין ההבדלים הבולטים שבין ישראל לעמים שציינו חז"ל הינם דיני הצניעות. הם למדו זאת בין היתר מן האמור בפרשת הסוטה, שם משמע שנשות ישראל מאז כיסו את ראשן ואת גופן. חכמים אף כינו את דינים אלו "דת משה" ו"דת יהודית" ובכך בטאו את ייחודיותו של עם ישראל על העמים בהקפדה עליהם. אודות גיל חינוכן של ילדות להליכה בצניעות נחלקו הפוסקים, יש שכתבו שיש להקפיד עמן החל מגיל חינוך ולעומתם יש שכתבו שעוד קודם. למעשה, כותב הרבי שעל פי ההלכה יש להקפיד על כך החל מגיל ,3 אלא שיש לעשות זאת בדרכי נועם.

נאמר: "ולמדתם אתם את בניכם" ולמדו חכמים שהאב מצוּוה ללמד את בנו תורה, והוסיפו חכמים והרחיבו את חובת האב במצוות החינוך למצוות. ונחלקו הפוסקים ברמת חיובה של האם בחינוך בניה. יש שכתבו שחובת החינוך מוטלת על האב ועל האם בשווה. ופוסק אדמוה"ז שמצוות החינוך היא רק על האב ולא על האם – שעיקר החובה מוטלת על האב, למחות בהם לבל יכשלו, ולדרוש מהם לקיים את המצוות; אך על-אף שהאם אינה מחויבת, מקיימת היא מצווה בחינוך ילדיה. ובפרט כשהילדים תחת פקוח האם כשהאב לא נוכח. ובדורנו עורר הרבי שאדרבה, כיוון שהבעל נמצא מחוץ לבית שעות רבות לצרכי פרנסה, הנהגת הבית וחינוך הילדים הם בעיקר באחריות האישה.

כל אב מצווה לחנך את בניו בקיום המצוות, על מנת שיתרגלו בקיום כל המצוות המעשיות בטרם הגיעם לעול המצוות. גיל החינוך במצוות הוא ממתי שהילד מתחיל להבין את חשיבות המצווה, ומאז מתחיל חיוב החינוך על ההורים. לפני גיל זה אין על הילד כל חיוב, ואעפ"כ אמרו חכמים שאסור לספות לו איסור בידיים, כגון, מאכל שהוא אסור, למרות שהילד איננו מבין כלל בכשרות האכילה, בכל זאת אסור לתת לו מאכל שאינו כשר. אבל קודם הקידוש אין לענות את הילד, כי כשהמאכל עצמו מותר באכילה וכל האיסור הוא מחמת הזמן, אסור לענותו.

נאמר "אמור ואמרת", ופרשו חכמים להזהיר גדולים על הקטנים. מצוות זו חלה בשלבים, אולם כבר מלידה מצווה האב שלא לתת לבנו איסור, וגם מאכלים שאסורים מדרבנן, אסור לגדול להאכיל את הקטן. מובן שכבר מלידה אסור לתת לקטן בפיו בשר וחלב יחד. אולם לגבי ההמתנה בין בשר לחלב, מעיקר הדין אין חיוב להקפיד על כך לפני שהילד מגיע לכלל הבנה, אלא שראוי לחנכו בהדרגה: תחלה להמתין כפי זמן המרווח הרגיל שלו בין הסעודות, כמובן שאם התינוק אכל בשר וצריך לאכול את ארוחתו החלבית מטעמי בריאות או לצורך שינה, יש לתת לו מיד, אך לא ממתק חלבי. ומיד כשמתאפשר הדבר מצד הילד ראוי לחנכו להמתין 6 שעות.

אע"פ שמצוות ציצית אינה חובה על האדם – ורק כשיש לאדם בגד עם ארבע פינות, אסור לו ללבוש אותו עד שיטיל בו ציצית. עם זאת בגמרא האריכו מאוד בגודל מעלת הציצית ששומרת את האדם מלחטוא, שמזכירה כל הזמן את קיום המצוות, לכן מן הראוי לחפש להדר במצוות ציצית. גיל חינוך במצוות ציצית הוא מאז שקטן יודע איך להתעטף והוא כבן שש. יחד עם זאת, מצד קדושת המצווה והסגולה שבזה מובא להדר בזה כבר מגיל שלוש.  ההנהגה אצל רבותינו נשיאנו הייתה שמאז שהתינוק יודע ללכת ועוד לפני כן  שילבש טלית קטן.