הלכה יומית

יש לברך במקום האכילה מבלי לעבור למקום אחר, אפילו לא מפינה לפינה באותו חדר, ואם עבר ממקום למקום בין הברכה לבליעת המאכל שלא לצורך הסעודה צריך לחזור ולברך שוב, אבל אם עבר ממקום למקום לצורך האכילה, אינו צריך לברך שוב (כל זמן שאינו בית אחר). ובפרט כאשר המקום בו אוכל אינו נקי ונאלץ לברך במקום אחר בבית, יכול לעבור אח"כ למקום האכילה ואין זה הפסק.

אסור להפסיק בין הברכה עד לבליעת המאכל ולפחות מעט ממנו. ומי שדיבר לאחר שהכניס את המאכל לפיו אך עדיין לא בלעו, כיוון שיש ספק האם צריך לברך שוב, לכן לא יברך שוב מפני שספק ברכות להקל.

מי שברך על מאכל או משקה ולאחר הברכה קודם שטעם ממנו נשפך, ורוצה למזוג לו שוב, אם היה בדעתו לאכול ולשתות ממה שהיה לפניו אינו צריך לברך שוב אלא נפטר בברכה שברך. וכן מי שברך על דבר מאכל ובדעתו להוציא ידי חובה בברכה זו מאכלים נוספים ונמצאים לפניו, עליו לאכול תחלה את המאכל שעליו מברך ואחר כך את יתר המאכלים הנפטרים בברכה זו. אך גם אם אכל תחלה מאותם המאכלים מיד לאחר הברכה ולא ממה שהתכוון לאכול כשבירך, אין זה הפסק ויצא ידי חובתו בדיעבד.

מי שהפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה בדברים שאינם צורך האכילה – עליו לחזור ולברך שוב. ואם דיבר על דברים שהם צורך האכילה, כגון אם ביקש שיביאו מלח או ביקש שיביאו מאכל לפלוני וכדומה אינו צריך לחזור ולברך שוב. בין הברכה לבין תחלת הבליעה מן המאכל אסור לענות אמן על ברכה של חברו; אך אם טעה וענה אמן יצא ידי חובתו בדיעבד ואינו צריך לחזור ולברך שוב.

בין הברכה לטעימה מן המאכל יש להיזהר שלא להפסיק בשתיקה יותר ממשך זמן של שאילת שלום תלמיד לרב (באמירת 'שלום עליך רבי'). אלא שאם בכל זאת המתין בשתיקה יותר ממשך זמן זה – אינו צריך לחזור ולברך שוב.

נאמר בגמרא: "הביאו לפניהם פתיתין ושלמין . . ר' יוחנן אמר שלמה מצוה מן-המובחר". וכך -נפסק להלכה שיש לברך על השלם ואחרי הברכה יש לבצוע ולאכול, ואין הדבר נחשב כ"הפסק" בין הברכה לאכילה. ובפירות בהן ישנו חשש מפני נגיעות של חרקים, כותב אדה"ז שיש לחוש "שמא התליע בתוכו או נרקב ונמצא בירך לבטלה" ומשום-כך בפירות אלו יש צורך לבצעם ולבדקם לפני תחלת הברכה, ומי שבכל-זאת לא בדקם לפני הברכה, עליו לעשות זאת בין הברכה לאכילה.

כל הפירות שסחטן, אין ברכת מימיהם בורא פרי העץ אלא שהכל. אבל היין מפני חשיבותו שסועד ומשמח הלב קבעו לו ברכה לעצמו והיא בורא פרי הגפן. וכאשר שתה מן היין כשיעור רביעית (שהוא 86 מ"ל), מברך לאחריו ברכה מעין שלוש (ולכתחילה לא ישתה משיעור 'כזית' ועד שיעור של 'רביעית').

יין שנשתנה טעמו לטעם חומץ מברך עליו שהכל נהיה בדברו – גם אם נשאר בו ריח היין, כיון שהשתנה טעמו לרעה. וכן אם עירב בו משקה אחר עד שאיבד את טעם היין מברך עליו שהכל נהיה בדברו. אבל אם נשאר בו טעם היין – גם אם הוא מריח כריח החומץ או שעירב בו משקה אחר ונשאר בו טעם היין מברך עליו בורא פרי הגפן (ולא יוסיף על היין יותר מחצי, וי"א שמים יכול להוסיף עד 3/4 מהכמות של היין. וביין הנמכר מעורב בו כבר הרבה מים, ואין להוסיף).

המעוניין לשתות יין ומשקים שונים, יברך ברכה ראשונה על היין בורא פרי הגפן וכל שאר המשקאות נפטרים בברכה זו, ולא יברך על שאר המשקאות. ובתנאי שהמשקאות היו לפניו בעת הברכה, או שהיה בדעתו אף עליהם בשעת הברכה; וכן השומע קידוש מאחר וטעם מהיין, אינו מברך על שאר משקים ששותה, אבל אם לא טעם מהיין צריך לברך.

השותה יין ושאר משקים אם שתה שיעור של רביעית מהיין, יברך ברכת מעין שלוש על היין ויפטור בזה גם את שאר המשקאות. ואם לא שתה רביעית מהיין אך שתה רביעית מהמשקה הנוסף יברך בורא נפשות למרות שלא בירך ברכה ראשונה על המשקה (מפני שהוא נכלל בברכת בורא פרי הגפן). ואם גם מיתר המשקאות לא שתה רביעית – יש אומרים שהמשקאות מצטרפים זה לזה לשיעור רביעית ויברך ברכה אחרונה ברכת 'בורא נפשות'.

יין ששתה לפני הסעודה אין צורך לברך אחריו ברכה אחרונה גם אם שתה שיעור של רביעית, מפני ששתיית היין באה לפתוח את התיאבון לסעודה, ולכן הוא טפל לסעודה ויוצא בברכת המזון שמברך בסוף סעודתו; אבל השותה יין סתם ללא קשר לסעודה ולאחר מכן החליט לסעוד את סעודתו, עליו לברך ברכה אחרונה לפני הסעודה, ואם נזכר באמצע סעודתו יברך ברכה אחרונה כשנזכר, אבל אם נזכר לאחר שבירך כבר ברכת המזון לא יברך ברכה אחרונה.

המעוניין לשתות יין בתוך הסעודה עליו לברך בורא פרי הגפן לפני השתיה מפני שהוא משקה חשוב, אך ברכה אחרונה אין לברך עליו כיון שהוא נפטר בברכת המזון. אבל מי ששתה יין לפני הסעודה, גם אם בשעת ברכת היין עדיין לא התיישב לסעודה, ואחר כך התיישב לסעודה – לא יברך על היין בסעודה כל עוד הוא באותו החדר ולא יצא מהחדר בינתיים לסעוד בחדר אחר (אא"כ כיוון על כך בפירוש).