הלכה יומית

לגבי התפלה בהברה האשכנזית בה התפללו רבותינו נשיאנו, כותב הרבי, שההברה איננה כמו נוסח התפלה, דהיינו שהתפלה בנוסח רבותינו היא הנוסחה המובחרת, עם זאת לגבי ההברה אין צורך להעדיף את ההברה האשכנזית המקובלת בחב"ד, כי מבחינה הלכתית אין עדיפות לאחת ההברות, ויש להתנהג כל אחד כמנהג אבותיו. אמנם, חשוב ביותר להקפיד שכל התפילה תהא בהברה אחת ולא לערב הברות שונות בתפלה (גם לא באמירת 'שם השם').

המתפלל צריך לדקדק בתיבות התפילה, ולכן יש להמתין מעט בין מילה שהאות שבסופה היא אותה אות המתחילה במילה שלאחריה שאז עלולה להיבלע אות, וכן במילה שסופה האות -מ' ותחילת המילה שלאחריה היא האות א', בכדי שלא תבלע האל"ף. כמו כן צריך להיזהר שלא ידגיש את הרפה ולא ירפה את הדגש, ואם התפלל ולא דקדק באותיות התפילה יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור.

המתקשה להתפלל בלשון הקודש, בעת שמתפלל בציבור יכול להתפלל אף בשפה אחרת, אבל המתפלל ביחידות עליו להתפלל בלשון הקודש מפני שהמלאכים מליצי היושר אינם מכירים שאר שפות, אבל תפלת הציבור אינה צריכה למלאך שנאמר "הן א-ל כביר ולא ימאס". ומי שכלל אינו מבין לשון הקודש עדיף שיתפלל תמיד בלשון שמבין ויכוון בתפילתו, מאשר להתפלל בלשון הקודש ללא כוונת הלב.

ממצוות יום הכיפורים היא מצוות הווידוי תוך הכנעה ובהכאה על החזה, מצוות הווידוי במקורה היא בכניסת היום הקדוש. אלא שכיוון שחששו חכמים שמא יארע לאדם דבר קלקלה בסעודה שלפני הצום, ולא יוכל אח"כ להתוודות בערבית, לפיכך תקנו שיתוודה כל אדם בתפילת מנחה שלפני הסעודה. ואע"פ שהתוודה במנחה צריך לחזור ולהתוודות עם חשיכה שהוא עיקר זמן ווידוי מן הדין. וכיוון שיום-הכיפורים מכפר רק על עוונות שהן "לפני-ה'", בין אדם למקום, לכן בעבור עוונות שבין אדם לחברו יש לפייס את חברו תחילה.

אף על פי שבשבתות וימים טובים מתפללים שבע ברכות, דהיינו שלוש ראשונות ושלוש אחרונות וקדושת היום באמצע, בתפלת המוסף של ראש השנה תקנו חכמים תשע ברכות. מבנה התפלה הינו כך: שלוש ברכות ראשונות (של שבח) ושלוש ברכות אחרונות (של הודאה) – כמו בכל יום; ובאמצען: ברכות קדושת היום, והיא בתוך ברכת 'מלכויות' ובה מזכירים את עניין המלכות וחותמים אותה ב'מלך על כל הארץ . .'; ולאחר מכן מוסיפים שתי ברכות נוספות. שלוש ברכות אלו מהוות חטיבה אחת ונאמרות יחדיו, והן נקראות: "מלכויות, זכרונות ושופרות".

מי שנמצא במקום שאין בו מניין, נכון שלא יתפלל מוסף ולא יתקע בשופר בשלוש שעות ראשונות של היום (- סוף זמן ק"ש). טעם הדבר הוא משום שאז הדין עוד מתוח ויש חשש שיעיינו בדינו, ובלא עזרת הציבור יש חשש שלא יזכה בדין, אולם בציבור ניתן להתפלל גם בשלוש השעות הראשונות, שתפילת הציבור מתקבלת, וגם כשאינם מכוונים כראוי אין הקב"ה מואס בתפילתם.

במהלך תפילת מוסף של ר"ה (כשחל בחול) תוקעים – הן בתפילת לחש, והן בחזרת הש"ץ, תקיעות אלו נקראות בשם 'תקיעות דמעומד', ותוקעין אותן אחרי כל אחת מהברכות "מלכיות", "זכרונות", "שופרות". בתקיעות אלו, יכול התוקע לעמוד במקומו ואינו צריך לעמוד על הבימה של קריאת התורה. בתפילת לחש, כשמגיעים המתפללים לסיום הברכות ששם יש לתקוע – התוקע מכה בידו על השולחן, כדי לסמן לציבור שעומדים לתקוע. המתפלל ביחידות אינו תוקע בתפילת מוסף. ואפילו אם אדם אחר תוקע, לא יעצור בתפילה כדי לשמוע את התקיעות – מאחר ותקנת חכמים לתקוע בתפילה, הינה רק כאשר מתפללים בציבור.

בברכת "מלכויות" כוללים את תפילת "עלינו לשבח" בה משבחים ומודים לה' על שזכינו להכיר במלכותו, ומתפללים שגם כל הגויים יקבלו עליהם את עול מלכותו. וממשיכים לומר את פסוקי המלכויות, ומסיימים בפסוק "שמע ישראל". בחזרת הש"ץ לאמירת 'עלינו לשבח' פותחים את ארון הקודש. ואחרי המלים 'כמשפחות האדמה' סוגרים את הארון, ומדייקים לומר 'שלא שם חלקנו כהם . . ' כשהארון סגור. לאחר מכן פותחים חזרה את הארון לאמירת 'ואנחנו כורעים . . '. וכורעים. אם בית הכנסת מרוצף באבנים או בשיש – יש להכין מפה, מגבת וכדומה, כדי להפסיק בין פניו לבין הקרקע. אם זו רצפת קרשים – או שיש על הרצפה כיסוי פלסטיק או שטיח – אין מקפידים בזה. נשים אינן כורעות.

בעת 'עלינו לשבח' בחזרת הש"ץ של מוסף ר"ה (ויוה"כ), נוהגים לכרוע בסדר זה: 'כריעה' – כורעים על הברכיים וגודלי הרגליים. לאחר מכן, נשענים גם על גודלי הידיים, כשהאצבעות קפוצות וכפופות לתוך כף היד (והבוהן אינה כפופה לתוכן). 'השתחוויה' – מכופפים את הראש, עד שיגע המצח ברצפה – ותוך כדי כך, מתרוממים עם הברכיים מעט מעל גבי הקרקע. ברגע זה, נשענים רק על אצבעות הרגליים וגודלי הידיים. ההשתחוויה נעשית לזמן קצר ביותר. המילים שיש לכרוע בהן בתפילת 'עלינו לשבח': באמירת 'ואנחנו כורעים' – יש לכרוע. ובמילים 'ומשתחווים ומודים ' – יש לעשות 'השתחוויה'.

אסור לש"ץ לזוז ממקומו בשעת הכריעה, ולכן יעמוד מלכתחילה קצת רחוק מעמוד התפלה כך שיוכל לכרוע ולהשתחוות, והעומדים לידו עוזרים לו לקום. בשעה שהש"ץ אומר 'הוא אלקינו אין עוד' – אומר הקהל את פסוקי 'אתה הראת'. החזן אינו אומר פסוקים אלו. ויש לש"ץ להאריך בזה מעט כדי שהציבור יספיק לומר את כל הפסוקים, ולא למהר ולהתחיל "אוחילה לא־ל". לאחר מכן סוגרים את ארון הקודש.

ביום הכיפורים נוהגים ללבוש "קיטל", שהוא בגד לבן שרומז לשני עניינים. האחד כדוגמת תכריכים של מתים, שעל ידי זה הלב נשבר ונכנע ומתעורר לתשובה. והשני, שביום זה אנו כדוגמת מלאכי השרת. חתן בשנת הנישואין שלו, שלבש קיטל בעת חופתו – אינו לובש קיטל ביום הכיפורים. מנהג הרבי ללבוש קיטל על הסירטוק, ומעליו הגארטל – בכל תפילות היום הקדוש. נוהגים שלא להיכנס עם קיטל לבית הכסא, כיון שהוא בגד המיוחד לתפילה. וכן נוהגים להתעטף בטלית גדול ולברך עליו מבעוד יום ואין מסירים אותה אף לאחר החשיכה, מפני שאין לובשים אותה לשם מצות ציצית, אלא בכדי להדמות למלאכים לובשים לבנים ומתעטפים לבנים.

בערב יום הכיפורים לקראת התקדש היום נוהגים שהאב מברך את בניו ובנותיו כשהוא לבוש בקיטל ומעוטף בטלית. נהוג לברך את הבנים בנוסח 'ברכת כהנים' עד "ואני אברכם" (והאב אף מוסיף ברכות פרטיות). לפני תפילת 'כל נדרי', ראוי שכל אחד בפני עצמו יאמר וידוי (בנוסף לוידוי שאמר במנחה). זמן אמירת וידוי זה הוא מבעוד יום לפני השקיעה. כמו כן לפני אמירת 'כל נדרי' אומרים בתהילים מזמורים קטו עד קכג.