הלכה יומית

מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת, או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר לחבירו שכבר התפלל והבדיל בתפילה שיעשה מלאכה עבורו. ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו, אף על פי שאחר כך יזכיר עדיין שבת בברכת המזון.

אסור להשתמש באור נרות חנוכה, ואפילו לצורך מצוה כתפילה או לימוד. ומספר טעמים נאמרו בדבר: משום ביזוי מצוה, שלא יהיו מצוות בזויות עליו; וכן בכדי שיהיה ניכר שהוא נר מצוה; ועוד – משום שחכמים תיקנו הדלקת נרות חנוכה משום הנס שנעשה במנורה, עשאוה כמנורת המקדש שאין משתמשים בה כלל. וכיוון שאין נהנים מאור הנרות נוהגים להדליק נר נוסף – והוא הנקרא "שמש" – כדי שאם יזדקק לאור ישתמש באור השמש.

במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב, אפילו כאשר הוא חול המועד, מבדילים בתפילת שמונה עשרה בברכת "אתה חונן", בנוסח "אתה חוננתנו" המופיע בסידור. וגם אשה המתפללת ערבית (למרות שנשים אינן חייבות בתפילת ערבית), לכתחילה צריכה לומר "אתה חוננתנו". וגם מי שכבר הבדיל על הכוס לפני שהתפלל ערבית – אף על פי כן צריך להבדיל גם בתפילה באמירת "אתה חוננתנו".

מי ששכח ולא הזכיר את נוסח ההבדלה ב"חונן-הדעת", אם נזכר לפני שאמר ה' שבסיום הברכה יתחיל מיד "אתה-חוננתנו", ויאמר אחר כך: "וחננו מאתך .. ברוך אתה ה' חונן הדעת". ואם כבר הזכיר את השם שבסיום הברכה אף על פי שלא המשיך עדיין לברכה שלאחריה, יסיים תפילתו ולא יחזור בעבור ההבדלה, כיוון שעדיין צריך לאומרה על הכוס; אך יזהר שלא לעשות שום מלאכה לפני שיבדיל על הכוס, או יאמר אחרי התפילה "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ואם שכח ועשה מלאכה או טעם קודם שיבדיל חוזר ומתפלל (וכשעשה מלאכה יכוון שאם אינו חייב להתפלל שוב תפילתו תהיה כנדבה).

בסיום מלאכת המשכן ברך משה רבנו את ישראל בפסוקי "ויהי נועם". ולכן אנו מתחילים את השבוע בפסוקים אלו, שהם סימן ברכה לכל מלאכת השבוע שמותרת החל ממוצאי שבת. ונוהגים לכפול פסוק אורך ימים וגו'. ונוהגין לומר סדר קדושה, ומתחילים לאמרה מפסוק "ואתה קדוש", ולא מפסוק "ובא לציון גואל". ובעל נפש יחמיר לעצמו שלא להדליק ולא לעשות שום מלאכה קודם סדר קדושה של הצבור אע"פ שכבר הבדיל בתפלה.

בכל ימות החול אומר הש"ץ אחרי תפילת שמונה עשרה קדיש שלם עם "תתקבל", ואילו במוצאי שבת אומר חצי קדיש, ורק אחרי אמירת "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש" אומר קדיש תתקבל. ואם טעה הש"ץ ואמר אחר שמונה עשרה קדיש תתקבל – כדרכו בימות השבוע – יאמרו לאחר מכן "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש", ואחר כך יאמר הש"ץ שוב קדיש שלם, אך ידלג על הפיסקא "תתקבל" (אחרי "דאמירן בעלמא ואמרו אמן" ימשיך "יהא שלמא רבא מן שמיא").

אם חל יום טוב או יום הכיפורים באחד מששת ימי המעשה בשבוע הקרוב (אפילו ביום שישי ), אין אומרים "ויהי נועם" ולא "ואתה קדוש", אלא מיד אחרי תפילת שמונה עשרה אומר הש"ץ קדיש תתקבל, כמו בשאר ימות החול. אבל כאשר חל יום טוב או יום הכיפורים בשבת, וכל ששת ימי השבוע הם "ימי מעשה" – אומרים "ויהי נועם" ו"ואתה קדוש" במוצאי שבת שלפניו.

אודות גלילת ספר התורה נאמר בגמרא: "הגוללו נוטל שכר כולן", משום כך כתבו הפוסקים שרווח המנהג בעבר לתת 'כיבוד' זה לגדול שבקהל. אלא שלמעשה כיום נהוג שמכבדים את אחד מהקהל להגביה את הס"ת, ולאו דוקא את הגדול שבהם, ובלבד שמסוגל הוא להחזיקו בבטחה ולהראות הכתב לקהל כראוי, ואם אינו יכול אין לכבדו בכך, וגם הוא ימנע עצמו מזה אם מכבדים אותו.

למנהגנו מגביהים את ספר התורה לאחר סיום הקריאה בספר התורה. המגביה פותח שלושה עמודים מספר התורה (ומי שיש לו כח יכול לפתוח יותר), ומגביה את הס"ת כשהכתב מול פניו. מסתובב לשמאל (באופן שייראה הכתב לעומדים מימין), ואז מסתובב בחזרה לימינו. לאחר מכן מניח את הס"ת על שולחן הקריאה, והמגביה סוגרה בעצמו, אחר כך הולך אחורנית ומתיישב – תוך כדי שהוא אוחז את הס"ת סגור – על כסא או ספסל.

בעת הגבהת הס"ת הקהל עומדים, וכל אדם (הקרוב אל הבימה) ישתדל להתקרב אל הבימה כדי שיוכל לקרוא מה שכתוב בספר תורה. בעת הגבהת הס"ת אומרים – הן הציבור והן המגביה – "וזאת התורה . . ויאדיר". ויש שכתבו שטוב שיסתכל האדם בתיבה שהאות הראשונה שלה היא כמו האות הראשונה של שמו.

כאשר סוגר המגביה את ספר התורה, עליו להקפיד לסגור באופן שהתפר (שבין יריעה ליריעה בספר התורה) יהיה באמצע (היינו בין שני עצי החיים). למנהגנו חוגרים את האבנט בתחילת השליש התחתון של ספר התורה. בגלילת ספר התורה נוהגים לכבד גם ילדים, וזאת בכדי לחנכם במצוות . לאחר ההגבהה ניתן לתת לקטן לאחוז את ספר התורה.

על השבת שבין לידת התינוק להכנסתו בבריתו של אברהם אבינו, מובא במדרש משל למלך שגזר ואמר לכל אורחיו שלא יקבלו פניו עד שיראו מתחילה את פני המלכה, "כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת", וכתבו הפוסקים שמטעם זה נהגו שבת לפני המילה לעשות סעודת "שלום זכר" בליל שבת, והפוסקים הגדירו סעודה זו כ"סעודת מצווה".