הלכה יומית

כשתקנו אנשי כנסת הגדולה לישראל נוסח הברכות ותפילות תקנו את נוסח ההבדלה שבתפילה בברכת "חונן-הדעת", מפני שההבדלה שאדם יודע להבדיל בין קודש לחול חכמה היא, ולפיכך קבעוה בברכת החכמה "חונן-הדעת". טעם נוסף לכך הוא מפני שאסור לתבוע צרכיו בשבת, ובמוצאי-שבת קודם ההבדלה הרי הוא כשבת, לכן קבעו את נוסח ההבדלה בתפלה קודם שאלת צרכיו בברכות האמצעיות של תפלת שמונה עשרה. ואומרים תחילה "אתה-חונן", ואחר כך את נוסח ההבדלה "אתה-חוננתנו" וחוזרים להמשך ברכת "אתה-חונן" בתוספת אות ו' החיבור "וחננו מאתך".

מצות עשה מן התורה לקדש את השבת, כפי שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וביארו חכמים שיש לקדש את השבת בהזכרת שבח וקידוש בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש, וביציאתו בהבדלה; מצוות הקידוש לדברי הכל הינה מן התורה, ולדעת כמה מן הראשונים אף ההבדלה הינה מן התורה. ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין בין בכניסתו בין ביציאתו. ומתחלה תקנו הבדלה בתפלה בלבד ולא על הכוס, מפני העוני וחוסר היכולת להשיג יין. ואחר כך כשהעשירו ישראל קבעוה חכמים על הכוס, וכשחזר העוני שבו חכמים וקבעוה בתפלה, ובכדי לשמור על יציבות התקנה, קבעו שאף המבדיל בתפלה עליו להבדיל גם על הכוס אם יש יין בהישג ידו.

אמרו חכמים שהמבקר את החולה בשבת אומר: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". וביארו הראשונים שהאיסור להתפלל בשבת לרפואת חולים, הוא מחשש שהתפילות יביאו לידי עצב, דבר האסור בשבת. ודנו הפוסקים אודות נוסח "מי־ שברך" בבית־הכנסת, האם מותר לאומרו בשבת עבור החולה. יש שכתבו שמותר לומר "מי־שברך" עבור חולה שאין נוכח במקום, שבהיעדרו אין מצטערים בהזכרתו. ויש שכתבו לשנות את הנוסח ולומר "שבת היא מלזעוק.." ודעת אדמו"ר הזקן היא שמותר לאדם לבקש על עצמו אף בשבת, כמו שהתירו אפילו תענית חלום בשבת. אולם בציבור מותר להזכיר רק חולה שיש בו סכנה ביום השבת בעצמו, וחולה שאינו מסוכן עד־כדי־כך אין להזכירו בציבור בשבת.

תקנו חכמים להדליק את נרות השבת בסמוך לכניסת השבת, וכותב אדמוה"ז שנהוג שהאישה המדלקת נרות שבת, מקבלת עליה שבת בהדלקה זו ונאסרת במלאכה, משום כך עליה להתפלל תחלה תפלת מנחה שהרי מנחה היא תפלת חול ולאחר ההדלקה עבורה כבר שבת. הדליקה נרות ועדיין לא התפללה מנחה, יש שכתבו שתתפלל פעמיים תפלת ערבית כ"תשלומין" למנחה. אולם יש שכתבו שאם היא מתפללת מנחה מיד לאחר ההדלקה הדבר אפשרי, כיוון שהיה בדעתה להתפלל נחשב כאילו לא קבלה את השבת בהדלקה, ובדיעבד גם כאשר חלף זמן ממושך מההדלקה יש פוסקים שהתירו שתתפלל. העצה הפשוטה היא, שקודם ההדלקה תתנה האשה שאינה מקבלת את השבת בדלקת הנרות.

נאמר: "זכור את יום השבת'", ונאמר "שמור את יום השבת" ודרשו חכמים שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, וכיוון שהנשים מוזהרות להישמר מעשיית מלאכה בשבת, הרי הן מוזהרות גם בזכירתו, בקידוש היום. וביארו הראשונים שחיוב קידוש בשבת הוא מן התורה, אלא שכתבו הפוסקים האחרונים, שכבר בתפלה בה מזכירים קדושת השבת יוצאים ידי חובה דאורייתא, ואילו הקידוש שעל הכוס לאחר שהתפלל הנו מדרבנן. כתבו האחרונים שאף שאשה שלא התפללה בליל שבת חיובה מדאורייתא, ואילו הבעל המוציא ידי חובת קידוש לאחר תפלת ערבית, חיובו הוא מדרבנן, יכולה היא לצאת יד"ח בקידוש הבעל, ובפרט שכבר הדליקה נרות והזכירה בכך את קדושת השבת.

נאמר בגמרא: "טעו ומדכרי דחול בשבת .. גומרין כל אותה ברכה". כלומר, הטועה בשבת והתחיל לומר את תפלת החול בתפלת עמידה, עליו לסיים את אותה הברכה שהתחיל, משום שמעיקר הדין היה ראוי שגם בשבת יתפללו תפלת שמו"ע כמו בחול, ורק שיזכירו בה עניין שבת, כמו שעושים בראש חודש ובחול המועד; אלא שמפני כבוד השבת לא הטריחו לומר את כל הברכות האמצעיות ותקנו במקומן ברכת קדושת היום – שבת או יו"ט. על כן, התחיל את ברכת "אתה חונן.." עליו לסיימה משום שכאמור מעיקר הדין היה ראוי לקבעה אף בשבת או ביו"ט, חוץ מתפלת מוסף. וכמה פרטי דינים נאמרו בדבר אותם נפרט אי"ה בהלכה הבאה.

כאמור בהלכה הקודמת האומר ברכת חול בתפלת שבת, אף שאמר רק את המלה "אתה" כשכוונתו לברכת "אתה חונן" עליו לסיימה. אולם בתפלת ליל שבת בה אומרים "אתה קידשת" או במנחה בה אומרים "אתה אחד", אף שכוונתו לומר "אתה חונן", כיוון שאמר רק "אתה" יכול להמשיך בברכת השבת. ואף בשחרית שאינה פותחת ב"אתה", אם זכר ששבת ורק מתוך הרגל אמר "אתה" יכול לתקן. ובתפלת מוסף אפילו אם התכוון לומר "אתה חונן" מפסיק אפילו באמצע הברכה, שבמוסף לא תקנו י"ח ברכות גם בחול, והראיה שבר"ח שחל בחול לא אומרים במוסף י"ח ברכות. ומובא שהאומר תפלת חול בשבת עליו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה.

כמים תיקנו לאכול ג' סעודות בשבת, בכל סעודה שהיא מחובת השבת יש חיוב להזכיר את השבת בברכת המזון. וכששכח להזכיר שבת עליו לחזור ולברך שוב. ומכיוון שבדיעבד יוצאים ידי חובת שתי הסעודות הראשונות גם באכילת מזונות, לכן מי שמקדש ביום ואוכל מזונות ושכח להזכיר קדושת שבת בברכה מעין ג' עליו לחזור  ולברך שוב. אבל מי שכבר אכל את סעודות השבת ושוב טעם מזונות ושכח "רצה" בברכה, לא יחזור, מכיוון שאין אכילה זו מחובת השבת.

כתוב בגמרא שבאמירת "ויכולו" בליל שבת מעידים שהקב"ה ברא את השמים ואת הארץ. בנוגע לדיני עדות נאמר בתורה "ועמדו שני האנשים", מפסוק זה למדים על עדות שיש לאמרה בעמידה ובציבור, לכן יש הסוברים שצריך לומר "ויכולו" בעמידה ובציבור  – בהתאם לגדר עדות, וגם כשהתפלל ביחיד יש להקפיד שהאמירה תהיה עם אדם נוסף. אך למעשה, מנהגינו הוא שאין מקפידים לומר פסוקים אלו עם אדם נוסף, אלא רק נוהגים לומר זאת  בעמידה.